top of page

דברי שופטי פרסי השירה

2000_64c9dae13a436.webp

שירי 'בקר אפריל' זכו בפרס אקו"ם לשירה בעילום שם לשנת 1988: 
"שירים מפרי עטה של משוררת בשלה. בספר קשת רחבה של חוויות ותמיד נמצא להן ביטוי פשוט, מדויק ומקורי. בצד שירים על אמהות, אהבת רחוקים ואהבת קרובים, מעבר לכל אלה, אמונה עמוקה במה שמעבר לנגלה לעין" (מדברי שופטי הפרס –. נתן יונתן. גיורא לשם)

קבץ שירי 'האדום של הלבן' זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת 1997 : "שירי הקבץ נוגעים בחושי ובמיתי, בריאליה ובחלום, באנושי ובאלוהי, בנפש ובנשמה, ובאמנות המבקשת להכיל אל כל אלה ב"רגע העולם" ( שלום רצבי, אשר רייך).

הספר 'עקבות' כולל את רוב שירי קבץ השירים שזכה בפרס אקו"ם בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת 2005 .
מנימוקי השופטים: "עולמו הפיוטי של קובץ השירים מגובש ושלם, עשיר באסוציאציות תרבותיות ויהודיות. השירים מהווים ביטוי אותנטי וכן להוויה הנשית והיהודית של היוצרת, בעידון ובנגיעה בתחושות אינטימיות. לשונה מדויקת, בשלה, נקייה ממליצות וכל יצירה בקובץ אינה נופלת מקודמתה. (מאיה בז'רנו, יחיאל חזק)

'הגוף היחידי' זכה בפרס אס"י לשנת 2013. השופטים ציינו כי "הקובץ עמוק ומרגש מאד, רב תובנות וכתוב היטב". שיריה של רות נצר מכילים זיקות משפחתיות, יהודיות, מיתולוגיות, אמנותיות, פסיכולוגיות וארספואטיות; זיקות אל הגוף, אל הנשמה, ואל השירה. הגיוון ניכר בתכנים וגם באופני כתיבה שונים שבין המינימלי התמציתי לבין שורות דבור ארוכות, בין מטפורות לבין "דיבור מהפה ושם של החיים) ". חיים נגיד, ישראל בר כוכב, זיוה שמיר)

באתר של לאה מזור   העוסק במקרא חינוך והוראה, במדור 'בואי רוח שיר אנתולוגיה לשירי מקרא'  מפורסמים שירים שלי מלווים בציורים מעשה ידי -

  אתר גלויה. שירים שלי.


שירים שלי באתר 'יקום תרבות'

שירים שלי ראו באתר של נילי דגן
עוד שירים שלי באתרו של נילי דגן

רשימות על שירתי
דרור גרין על שיר שלי 'לכתוב'

       פסייקום. דף שיר שבועי. גיליון 440, שנה תשיעית, נובמבר 2015.

          לכתוב

1.
המשורר צריך לשנות את העולם, לעמוד בפתח ולהתריע –
אלה שאומרים כך לא כותבים שירה, שהרי מי קורא שירה?
בעידן של תיקצור אלקטרוני שוכחים מה זה לכתוב/לקרוא
מכתב עם פתיחה, אמצע, קצת הגיגים, וסיום של ברכות.
מכתב שמתחיל במה שלומך, מה שלום הילדים איך מזג האויר,
ומה שלום היונים על אדן החלון, ומה שלום עצמנו, שהיינו
חולים/בריאים בחורף הקר הזה, שהשכן מת פתאם, שיש
סדק בקיר. מי זוכר איך אוחזים בעט הכתיבה, כשהמקלדת
מתקתקת במיומנות מבהיקה.


2.
למי יש זמן לקרוא/ לכתוב מכתב או שיר
שיש בו יותר משתי שורות
כשצריך לשלוח את הילדים לבית הספר
לקנות ,לבשל, לעבוד עד צאת החמה.
מי קורא שירה שמכווצת את הלב ומרחיבה אותו,
לעתים, משום מה, מחסירה פעימה


3.
המשורר צריך לכתוב שירה
כדי להעיר את השמש, כדי לאפשר לצמחים לגדול.
כדי להקשיב, כדי שתהיה לו סיבה לקום בבוקר,
המשורר צריך לכתוב כדי לנשום, כדי ללגום את העולם.
אל תאמינו לרומנטיקה הזו, לאמיתו של דבר
המשורר כותב כי הוא מוצא עצמו כותב.


            רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, סופרת וציירת, וגם משוררת פורה. השיר 'לכתוב' מופיע בספרה החדש, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), שזכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים בישראל) לשנת 2013.
השיר הזה סיקרן אותי, כמו כל שיר ארס פואטי, העוסק במהות הכתיבה, אבל כששבתי וקראתי בו גיליתי שיש בו הומור מתוחכם, המטיל ספק באמיתות המוכרות ובדעות הקדומות על השירה, ובו-בזמן הוא מציע התבוננות חומלת על מקומה של השירה בתחילת האלף השלישי, על קריאת שירה ועל כתיבת שירה כאפשרות נדירה בעידן התקשורת המהירה.
בבית הראשון מערערת המשוררת את התפיסה הרומנטית, על פיה "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, לַעֲמֹד בַּפֶּתַח וּלְהַתְרִיעַ". היא טוענת ש"אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּךְ לֹא כּוֹתְבִים שִׁירָה", ומהרהרת על כך שרק מעטים קוראים שירה בימינו: " שֶׁהֲרֵי מִי קוֹרֵא שִׁירָה?".
רות נצר מיטיבה לתאר את דור ה-SMS, ש"בְּעִדָּן שֶׁל תִּקְצוּר אֶלֶקְטְרוֹנִי שׁוֹכְחִים מַה זֶה לִכְתֹּב/לִקְרֹא מִכְתָּב עִם פְּתִיחָה, אֶמְצַע, קְצָת הֲגִיגִים, וְסִיּוּם שֶׁל בְּרָכוֹת." היא אינה מבכה את אובדן היכולת לכתוב ואת הפרעת הקשב המקשה על קריאת טקסטים ארוכים, אלא מתארת את התוצאה של התופעה הזו, הגורמת לנו לאבד את המיומנויות הרגשיות הבסיסיות, ואת האמפתיה והיכולת להתייחס זה לזה, כלומר לכתוב "מִכְתָּב שֶׁמַּתְחִיל בְּמַה שְׁלוֹמְךָ, מַה שְׁלוֹם הַיְּלָדִים, אֵיךְ מֶזֶג הָאֲוִיר וּמַה שְׁלוֹם הַיּוֹנִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וּמַה שָׁלוֹם עַצְמֵנוּ, שֶׁהָיִינוּ חוֹלִים/בְּרִיאִים בַּחֹרֶף הַקַּר הַזֶּה, שֶׁהַשָּׁכֵן מֵת פִּתְאוֹם, שֶׁיֵּשׁ סֶדֶק בַּקִּיר".
היכולת הטכנית שרכשנו, "כְּשֶׁהַמִּקְלֶדֶת מְתַקְתֶּקֶת בִּמְיֻמָּנוּת מַבְהִיקָה", השכיחה מאיתנו "אֵיךְ אוֹחֲזִים בְּעֵט הַכְּתִיבָה", וגם את היכולת האנושית לחוש חמלה ולכבד זה את זה.
בבית השני מתארת רות את העולם העמוס בפעילות ובגירויים, בו אנו חיים, שבו "לְמִי יֵשׁ זְמַן לִקְרֹא/לִכְתֹּב מִכְתָּב אוֹ שִׁיר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שׁוּרוֹת". בעולם השפע שלנו כולנו עבדים למטלות רבות, "כְּשֶׁצָּרִיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַיְּלָדִים לְבֵיִת הַסֵּפֶר, לִקְנוֹת, לְבַשֵּׁל, לַעֲבֹד עַד צֵאת הַחַמָּה". בעולם כזה, "מִי קוֹרֵא שִׁירָה"? ומי עוד זוכר ש"הַשִּׁירָה מְכַוֶּצֶת אֶת הַלֵּב וּמַרְחִיבָה אוֹתוֹ, לְעִתִּים, מִשּׁוּם מַה, מַחְסִירָה פְּעִימָה"?
שלושת בתי השיר בנויים בצורת א-ב-א, וכשם שהבית הראשון נפתח במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם" כדי "לְהַתְרִיעַ", המטילות על המשורר משימה המונעת פעולה, נפתח הבית השלישי במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה", ובהמשכה מטלות חיוביות הנובעות מן השירה: "כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַצְּמָחִים לִגְדֹּל. כְּדֵי לְהַקְשִׁיב, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סִבָּה לָקוּם בַּבֹּקֶר, כְּדֵי לִנְשֹׁם, כְּדֵי לִלְגֹּם אֶת הָעוֹלָם".
אבל גם רשימת המטלות החיוביות היא פרובוקציה הגורמת לנו לשוב ולהרהר בתפקידה של השירה. "אֶל תַּאֲמִינוּ לָרוֹמַנְטִיקָה הַזּוֹ", אומרת המשוררת, "לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב כִּי הוּא מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב".
זו, אמנם, עמדה צנועה, המסירה את הפאתוס המקובל בתפיסת תפקידו של המשורר, אבל גם בו בה לא קשה למצוא את המקור הרומנטי, המסיר מן המשורר את האחריות לכתיבה, ורואה בו רק כלי, בדומה לנביא, כמי שכותב את המלים מפי הגבורה, או מפי המוזות.
האם באמת המשורר "מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב"? זו, כמובן, תחושה סובייקטיבית, או פירוש של הצורך לכתוב. בעיני הכתיבה, כמו כל סוג של יצירה, היא המקום שבו אנחנו בוראים עולמות, כלומר שולטים במעשינו ללא מגבלות חיצוניות. זו הסיבה שהיצירה מעניקה לנו תחושה של מקום בטוח יותר מפעולות אחרות, מענגות, פסיביות יותר, כמו צפיה בסרט או אכילה.
עם זאת, גם הקריאה היא מעשה יצירה, משום שכתיבת פרוזה או שירה אינה מסתיימת במוצר הקיים בעולם, כמו פסל או ציור או שולחן או מוסיקה, אלא היא תמיד נוצרת מחדש בדמיונם של הקוראים. הקריאה, לפיכך, היא פעולה אקטיבית המשחזרת בכל קורא, באופן שונה, את מעשה היצירה של הסופר או המשורר.
כשאני קורא את שירה של רות נצר אינני צריך להסכים איתה, אלא לשמוח על האפשרות שהיא פתחה בפני, כמו חלון לנוף חדש, לראות בדרך שונה את המציאות העוטפת אותי. השיר הזה אפשר לי להרהר על משמעות השירה, על הכתיבה והקריאה, על עודף הגירויים בעולם של תקשורת מוגזמת ומיותרת, ועל הקשר האנושי הפשוט שהולך ונעלם.

פסייקום: דרור גרין על השיר 'אילו הייתי רואה'/ 17.12.15

קראתי בספרה החדש של רות נצר, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), וכתבתי על השיר 'לכתוב'. עכשיו, כשרציתי להחזיר את הספר אל מדפי השירה, קראתי בו שוב, וגיליתי שהספר נותר על שולחני כדי שאשוב ואהרהר בשיר 'אילו הייתי רואה'.
בשיר אחר מתוך הספר הזה, 'מה את רואה', כתבה רות על החיבור בינה לבין עולם הטבע: "אֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי אֲנִי רוֹאָה בַּיָּרֹק הַזֶּה". היא תיארה את המציאות כפולת-הפנים, שתחושות של ביטחון וחרדה מעורבות בה, וסיימה את השיר בשאלה ספקנית: "אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ, עוֹלָם, הַאִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, עוֹלָם אָהוּב שָׂנוּא, עוֹלָם עָלוּב מְפֹאָר שֶׁלִּי?".
השיר 'אילו הייתי רואה' זעזע אותי, משום שהוא אינו עוסק בשאלת הדרך שבה אנו מתבוננים במציאות, ובשאלה אם המציאות 'רואה' אותנו, אלא בשאלה המוסרית הנובעת מן ההכרה בכך שרוב הזמן איננו רואים את מה שמתרחש סביבנו.
לא במקרה איננו רואים את מה שקורה סביבנו. המציאות מאיימת ומעוררת חרדה, וכדי שהחרדה לא תשתק אותנו אנחנו מתעלמים ממנה ככל האפשר ויוצרים לעצמנו באופן מלאכותי תחושה של מקום בטוח, כל עוד איננו נמצאים בסכנה מיידית.
כשההתעלמות מן המציאות הלא נעימה הופכת להרגל היא מחלישה גם את היכולת האמפתית שלנו, ומסתירה מאיתנו את סבלם של האחרים. שחיקת האמפתיה הופכת אותנו לפסיביים ומשבשת גם את הקוד המוסרי הבסיסי ביותר שלנו, המוכר בשם 'חוק השומרוני הטוב'.
מקורו של חוק השומרוני הטוב בנצרות, והוא מחייב כל אדם לסייע למי שנמצא במצוקה ללא תנאי וללא תמורה. במדינות רבות באירופה ובארצות-הברית נוסף חוק השומרוני הטוב לספר החוקים, ובשנת 1998 נחקק בישראל חוק דומה (המבוסס על המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ויקרא י"ו, ט"ז), המחייב הגשת עזרה לזולת, במיוחד כשהוא מצוי בסכנת חיים.
בשיר 'אילו הייתי רואה' מתארת רות את ההתעלמות של כל אחד מאיתנו מחוק השומרוני הטוב, ומחוסר הנכונות שלנו לראות את סבלם של האחרים. "אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה הָיִיתִי עוֹזֶרֶת?", היא שואלת, ובעצם השאלה היא לוקחת אחריות לעצימת העיניים שמונעת ממנה לראות את כאבם ואת יסוריהם של אחרים. היא אינה מחפשת תירוץ שיחפה על ההימנעות. כשהיא שואלת, "הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פִּצְעֵיהֶם בְּחֻלְצָתִי שֶׁאֶקְרַע לִרְצוּעוֹת בַּד לַחְסֹם אֶת הַדִּמּוּם שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק?" היא מזכירה לעצמה ולנו את האחריות המוסרית שלנו לסבלם של הסובבים אותנו, וכשהיא שואלת אם היתה "חוֹלֶקֶת אִתָּם אֶת לַחְמַם" היא מזכירה לנו שאין לנו זכות לשפע בעולם שיש בו אנשים רעבים.
המוסר האנושי הוא ביטוי ליכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוש בגופנו את כאבו של הזולת. היכולת הזו היא הבסיס לקיומה של הציוויליזציה ולשיתוף הפעולה שמאפשר לנו לחיות יחד בעולם. התרבות האנוכית, התחרותית, הקפיטליסטית, מאפשרת לנו להתעלם מן המחויבות הקהילתית שלנו, להשתיק את היכולת האמפתית ולוותר על המוסר.
בעולם כזה, כותבת רות, "הַאִם הָיִיתִי מְסֻגֶּלֶת לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה מָה שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת?" התשובה פשוטה. בעולם כזה, שבו אנחנו מעדיפים לחיות חיי שפע ונוחות על חשבון עבודה זולה שנעשית בארצות אחרות, ובעולם כזה, שבו אנחנו זוכים לחופש וזכויות, כשאחרים לידינו חסרי-זכויות, כולנו "יְרֵאִים מִפְּנֵי הַבַּלָּהָה, מַטְמִינִים רֹאשׁ מִפְּנֵי הָאַשְׁמָה". המציאות המוסרית שבה אנו חיים היא מציאות בלתי-נסבלת, ההופכת את כולנו אחראים לפשע.
"אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה", כותבת רות, ומשאירה את השאלה פתוחה. אין תשובה לשאלה זו, משום שלבחירה המוסרית יש מחיר נורא, הכולל נידוי אישי וחברתי וגם סכנת חיים. אי-אפשר לראות, כותבת רות, משום שאם נפקח את עינינו בפני הזוועה הסובבת אותנו נחשף ל"שַׁלְהֶבֶת שׂוֹרֶפֶת עַיִן". זו, כמובן, מסקנה פסימית, טרגית, המניחה שמי שיפקח את עיניו (במובן המוסרי) יתעוור, ולכן גם הוא לא יוכל לראות את אותה מציאות ולנקוט בצעד מוסרי מתוך בחירה.
השיר הזה זעזע אותי, משום שהוא נוגע בחולשה הגדולה ביותר שלי. אינני יכול שלא לראות. אני רואה איך החרדה הקיומית הטבעית הופכת אותנו, בני-האדם, למפלצות. אני רואה יום יום לנגד עיני את גופותיהם השרופות של מי שהרגתי במלחמה, אני רואה את תאוות הבצע הגוזלת ממיליארדי בני-אדם את לחמם ואת יכולתם להתפרנס בכבוד, אני רואה את מי שחי תחת כיבוש אכזר ואני רואה את העבדים בסדנאות-היזע במזרח שמייצרים את המוצרים הזולים שאנחנו קונים. אני זוכר את שני מיליון בני-האדם שברית-המועצות טבחה באפגניסטן ואת מאה אלף האזרחים שארצות-הברית טבחה בעיראק, ואני רואה מיליוני בני-האד׍ הבורחים מאפריקה כדי להציל את חייהם.
השיר הזה מזעזע אותי עכשיו, משום שאני יודע מה מחיר הראיה. התרחקתי מן הארץ בה נולדתי משום שלא יכולתי להמשיך לראות את מה שמתחולל בה, אבל אינני יכול להתרחק מחוק השומרוני הטוב. הראיה כואבת, משום שלמרות כל מאמצי אינני יכול להיות השומרוני הטוב. אינני יכול להתרחק לגמרי מן הרוע והשחיתות, אינני יכול למנוע את כל הסבל בו אני פוגש ואינני יכול לחלוק עם אחרים בכל מה שיש לי. בצער גדול אני ממשיך, בצמצום, להשתמש בכסף, שהוא המכשיר העיקרי לשימור העבדות בת-זמננו, וככל שאצמצם את הצריכה תמיד ארכוש משהו שנוצר בסין, שהיא הגדולה בדיקטטורות שהיו מאז ומעולם.
ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית שרות נצר מעמידה בפני "שׂוֹרֶפֶת אֶת עֵינַי" וכופה עלי את הכאב הזה שמזכיר לי את חובת האמפתיה, את חוק השומרוני הטוב ואת הידיעה שאני אישית אחראי גם לשאר בני־האדם ולרווחתם.
ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית "שׂוֹרֶפֶת" ולעתים יש לה מחיר כבד. מדי פעם אני מצטער, כשאני נמנע מלבעור בשלהבת המוסרית, אבל אף פעם לא הצטערתי כשהאש הזו גרמה לי לוותר על חברים, על כסף או על כבוד.

*
דרור יקר, שוב הפתעת אותי לטובה בכתיבה על השיר שלי. שמחתי שבחרת בשיר הזה, שהוא מהלך חשוב של יציאת המשורר מ - 'צר עולמי כעולם נמלה' אל עוולות העולם. זה לא השיר היחיד שלי שעוסק בכך ואצלי זה מהלך חדש וחשוב.
גם אנשים אחרים מגיבים כך על השיר הזה בזכותך.
שבת שלום.

בתגובה למכתב תודתי עונה לי דרור:
רות יקרה,

השיר הזה נגע בנקודה רגישה אצלי, ולא יכולתי לעבור עליו בשתיקה.
מה שמיוחד בשיר הזה הוא שאין בו הטפה פילוסופית או פוליטית, ואולי דווקא משום כך המסר הפוליטי החשוב כל-כך חזק הרבה יותר.




שירים ודברים על השירים: שירה ממבט הנפש – שירה ופסיכולוגיה
רות נצר / פורסם בעתון 77. קיץ 2014.

(השירים פורסמו בספר 'הגוף היחיד')
         מעברים   

עוֹד מְעַט קָט יִפֹּל הָרוֹכֵב
הַלֵּילִי אֶל מִטַּת הַיּוֹם.
יַעַטְפוּ אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכָה
יְהַדְּקוּ אֶת שׁוּלֶיהָ מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן
כְּדֵי לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה
אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.


הזמן הניצוד

1.
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר
כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ
מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו
כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו
וּלְפֶתַע יִנְשְׁרוּ מִפִּיו
זִרְעֵי פְּרִיחַת הַגָ'קָרַנְדָה
לוֹהֲבִים כְּמִזְרָקָה

2.
אוֹר טוֹבֵעַ בַּמַּיִם הַנִּכְנָעִים
חַיּוֹת הַלַּיְלָה דּוֹהֲרוֹת בְּעִקְבוֹתָיו
אֶל קַצְוֵי אֲפֵלָה
מְחַפְּשׂוֹת נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק
לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה




שירה

שִׁירָה הִיא מַנְדָלָה
שֶׁנְּזִירִים צִיְּרוּ
בַּשַּׁלְוַת מֶדִיטַצְיָה
בְּקוֹלוֹת כְּפוּלִים
וְאָז עָרְפוּ אֶת רָֹאשָׁהּ


מחלפות שיער

לָמוּת אֶל תּוֹךְ אֱלֹהִים
כִּי רָאִיתִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת
כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר נָעוֹת בַּמַּיִם
לִמְשׁוֹת אֶת הַתִּינוֹק


שפה אחרת

וְיֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת
שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן
כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ
וּמַנִּיחִים לָהּ לְנַפְשָׁהּ
הִיא מִתְכַּוֶצֶת כְּמוֹ עֻבָּרָה וּמְחַבֶּקֶת
דֻּבּוֹנִים בִּמְאוּרָה כָּזוֹ
הַקִּירוֹת מִתְכַּוְצִים סְבִיבָהּ
פַּרְוָה חֲמִימָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם
וְהִיא שׁוֹכַחַת
שֶׁכְּבָר מָלְאוּ לָהּ מֵאָה


כשהתבקשתי על ידי העורכים להתייחס לשירים שלי מנקודת מבט של פסיכולוגיה-ספרות, עלה בדעתי ששם השיר הראשון בקבץ הנוכחי שלי מבטא את העובדה שקיומנו נתון תמיד במעברים שמשחזרים עצמם בין לבין, במרחב ובזמן, ובין לבין עולמות פנימיים וחיצוניים, מציאותיים והזויים, גופנים ורוחניים. וכן בין הקבוע והמשתנה ובין החיים והלידה מחדש. רק השירה היא היכולה לבטא את המצב ההזוי הזה שבעת כותבי אותו איני יודעת למה כוונתו.
בעוד הפסיכולוגיה, תורת הנפש מנסה לזהות ולהגדיר את מה שעולה מההזוי הזה אל התודעה, הרי שהשירה מבקשת לשהות במרחב הקיומי הזה של הנפש, שאינו חלקיקים ואינו גלים והוא גם זה וגם זה.
וזה מה שאומרות השורות האלה:
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר / כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ / מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו / כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו .
המציאות החזרתית היא זו שגורמת לחיות הלילה לדהור בעת מעבר האור אל החושך בעקבות האור אל קצווי אפלת הלילה , לחפש
נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק / לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה.
על כן יש צורך
לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה / אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.
השירה היא זו היחידה המסוגלת להתקיים ללא הרף במרחבי המעברים האלה ולאחוז בהם ובנו החוצים את המעברים . היא זו ש:
יֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת / שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן / כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
שהרי השפה האחרת של השירה שאינה שפת היום-יום מדייקת ואף פעם לא מדייקת, היא קוֹלוֹת כְּפוּלִים, היא גם שלמות מעגל המנדלה וגם המנדלה שעורפים את ראשה כשמסיימים לצייר אותה.
שפה שהיא גם מות התודעה אל תוך הלילה ואל תוך האינסופי ואל אלוהים ואל תוך המים, וגם הוולדות התינוק שהוא גם הנפש וגם השירה, מתוכם.

שירים מתורגמים

2000_64c9db4fab67b.webp

שירים שלי באנגלית שתורגמו על ידי גילי חיימוביץ ופורסמו בכתב העת  הדיגטלי

תרגום לסרבית
כתב העת נקרא  STREMLJENJA  (זרמים), גיליון   אוקטובר 2020.  השירים תורגמו כולם מאנגלית, בידי  המשוררת איוונקה רדמנוביץ' (Ivanka Radmanovic). אני מתרגמת את שמות השירים מהתרגום הסרבי, מניחה שתמצאי את שמותיהם בעברית בכתביך:
ברגר
המבט הזה
שירים מתערוכת פרידה קאלו
לודוויג קירכנר

התרגום הוא לשפה הסרבית, בכתיב הקירילי.
*
מבחר שירי תורגמו לאנגלית. ראו באמזון.

Kaddish to My Parents and Other Poems

*

שירים שלי מתורגמים לאנגלית      poetry  -  ruth netzer           
:Translation: NAHUM STEIGMAN

 

BERGER

A strong man, Mr. Berger, and stubborn

At seventy-three still changes my damaged screens,

cleans out my gutters, and is up on the roof fixing tiles.

 

A strong man, Mr. Berger, at seventy-three

his eyes are as blue and bright as the boy’s of thirteen

on the transport with his parents to the camps.

 

Then he didn’t want to live

but now he’ll suddenly give a laugh

and a slap of his thigh

(eyes as blue and bright as a holiday)

“Ach, what a life it was in those days ! ”

and climb back up on the roof.

 

FALSE WITNESS

 

1.

 

Under the photo that rebuts my face

are letters laying claim to my name,

numbers that know nothing of the day I was born.

With these, the machine stamps me captive,

with a pin stuck through my neck

my identity is fixed and done with.

 

2.

 

Well, now no more of this false witness.

Better think of the one waiting over the wall,

so as, at long last, to strip away

that not-your-face —

call to the light the face inside the face,

let the heart of the truth through

that is but the silence inside the silence.

 

 

 

 

THAT LOOK

 

 

His colorless eyes when he looks, as it were, at you.

You, you know, have never been the focus of his gaze,

but a point far behind you, hidden.

 

Why does he rouse in me such rancor?

The sword, after all, is aimed at his own heart,

not to speak of the fear.

 

What would happen if I went up behind him and laid my hand

gently on his shoulder or neck, would he sigh with relief?

Much more likely something would snap

 

Not to speak of the fear

that he might turn and look right into my eyes.

 

 

 

 

SAID THE BIRD

 

 

But you’ve forgottem that I am earth

— a worm,

whose wings stretch the sky wide,

A worm flung out these high vastnesses of seeing.

Like a kite, I am knit to the earth’s navel,

to all that shields me from the shining.

And no bird metaphysical, only a lonely body.

 

 

*

POEMS FROM AN ART GALLERY

 

 

And man is implanted in a connectedness larger than he,

in the tatters and trifles that are his life…

 

RENOIR

 

Said Renoir, "I carry on what others before me

have done so well."

"I want my red to ring like a bell."

Nor did he shame to paint beauty pure.

Radiant women in a radiant light.

Tenderly sensuous, harmony, delight in the senses.

Trees, pools, couples dancing, cafés

and conversation — a pageant of beauty.

"I think, at long last, I'm beginning to understand something.

I'm still making progress," he said

in the days before his death. FRIDA KAHLO

 

The black brows are eagles' wings.

Flushed face, leaves,

fruits, roots like veins, trees of weeping.

A chatelaine, long-necked and proud.

Flowers of sovereignty. Hair piled and braided.

Queens over parakeets and monkeys,

over moon, sun and stars.

 

That straightforward stare.

But around the mouth

piercing, voiceless pain.

 

Sparing heself nothing

again and again she paints herself

(in anguished anger verifying her existence)

Frida sans peur drew the icon of death

on her own brow.

 

 

 

 

LUDWIG KIRCHNER

 

 

I am Ernst Ludwig Kirchner

savage painter of despair.

Sharp-angled trees impale the sky.

Etchings black and white of ascetic faces.

Alcohol eyes clubbed with anxiety.

Orgying in ink before the world ends.

No, I do not whistle in the dark

to chase away fear.

I have seen deep into it.

The evil that will flood the earth has cut a chasm across my path.

I am lost. Always I have gone

my own way. Sought exile in mountains.

From life erased myself.

Morphine my lover.

The drawings speak truth.

To die I shot myself.

 

 CASPAR DAVID FRIEDRICH

 

 

Caspar David Friedrich

painter of northern melancholy

and vistas of mystery.

Two hundred years ago painted

a tree of crows.

 

Watch the crows. Watch the tree.

It's roots are held

in a black dread.

 

It flees for its life that storm-torn tree,

ochre tresses streaming back,

burning for light,

yearning for dusk

and a momentary glow of crows.

 

 

 

 

ROTHKO

 

 

In a museum

room after room

 

when of a sudden there blares into my eyes

an iridescent splay

 

a vast tawny cloud

scudding over an oblong of black.

 

Rothko's rendering

of a burning bush —

 

I remember Rothko

 

He worked alone

burning and was consumed

(from: TRACES )

 

 

 

BATH-SHEBA BATHING

 

 

At first glance, her own sweet regard, her shift discarded

are what draw your eyes

to that nakedness of thighs —

marble columns touched with flame.

 

Then the hand as it writes glides into the light

of what might be. And your focus slides

as always to little things —

the old lady's forehead, her head-dress, or a shameful foot

engoldened in light tumbling from a table drape.

 

 

( From: WOMAN )

*

:Translation - Henry Abramovich

 

 

Passing by fields strewn with working women

 

 

Maybe in a time to come I`ll write of

bending women in Millet`s pastoral field

 

Moving their heavy bodies

Vividly wraped, Collecting potetoes

for the drawing of Van-Goh.

 

And the guilt born from esthetic feelings

Born from Cracked backs

of bending women in the field.(Millet - French painter, Drew working women in the fields)

 

 

 

*Translation - Lary Barak In the Gym

 

 

Is it possible to write a poem

in a gym?

On the speedy treadmill

I listen to recordings on Buddhism.

The voice of the teacher is clear and quiet.

Vigorous people are wiping sweat.

The treadmills roaring with a rhythmic moan -

the bellows of the godsFrom: RISIM

 

 

 

Rain

 

The splinter of the divine

That greeted me with the rainfll

Was it not a gemstone set

In the breastplate of my heart.

 

Ruth Netzer, “Rain” / “The splinter of the divine . . . “

Source: Mashiv Haru'ah (vol. 31, Winter 2009), p. 13. Translated for our siddur by Rabbi Ed Feld.

 

 

 

 

KING SAUL

Our heart goes out to Saul

for his holding back, for his doubts, for his falls into depression,

for his loving David, whose love was given to Jonathan.

None loved Saul—

this tall looming man with curling tresses,

slated for kingship but who could not pass muster—

none save Samuel whose first choice he was,

Samuel loved him

then dropped him.

 

Our heart goes out to the man

whom his God afflicted with an evil spirit,

who in the depths of night sought a sorceress's aid,

who knew he was a simple man,

not one to dance transported before his God,

and who had only to venture his own way with the divine word

to be flung to the Philistines' swords.

 

Our heart goes out to Saul

for we also assail the heavens—

why were we slated for this world,

selected for spiritual kingship,

and then assaulted with reproach and recrimination.

Our agonies too have fallen on deaf ears,

and our distress. Saul has our love

and we shall never cease from seeking answer

why he who never asked for kingship,

why he who is closest to our hearts

should end impaled on a city wall.

 

 

:Translation: NAHUM STEIGMAN

 

 

(from Risim, Pardess Publishing, 2011, p. 83)

 

 

 

 

In the third millennium

 

In the third millennium they will take ship:

Millions of leaves

And a great calm

 

And a peach will open its heart

And its knobby kernel

Will be a crystal of love

A treasury of magnetic resonances

From the great sphere

 

In the third millennium the cypresses will roam about

An ocean floor of wheat will open up

And a green stone into whose center

The waters drip

To be poured out around us

From the place whence are waters without end.

 

Translation: Esther Cameron

 

( from: sharit. carmel.2000. p.9)

 

 

*

 

 

Listen to Her

 

Listen listen to her

Her neck a pale candle

Her almond eyes darken

In her hair the blaze spreads.

 

Listen to her words

The heart of the danger

Be attuned to her

Give her raw wheat and your breasts.

 

She takes a break anyway

Measuring the distance between you

not to be severed

 

Translation: Jenny Grigg

From: Yarok vitrage. Allef. 1987.p. 6

  Whom of You

 

Whom of you have I met

And what part of you meets

Part of me

That which darts out from me

Like a chameleon in a slow movement

changing within your selfhood

Scheming a laugh out of confusion

A story from your innards.

 

Which of you will come tomorrow

To meet with what from me

What faces to build her towers

In my roots.

 

Translation: Jenny Grigg

From: Yarok vitrage. Allef. 1987.p. 7

שירי ילדות

2000_64c9dc193c5af.webp

שירים לילדים

בשמלה של הילה כל העולם


אף אחד לא יודע
שבשמלה של הילה תפור כל העולם.

כל הצבעים
וכל הצורות
כל המשחקים
וכל הבובות

וכל הבתים
כל הרחובות,
כל הערים
כל המושבות

כל ההרים
וכל הדרכים
כל השדות
וכל הגבעות

כל היערות
וכל הנהרות
כל החיות
כל העופות

הצפורים החרקים
הרמשים השפיריות

העצים הענפים
הפרחים הפירות

אף אחד לא יודע
שבשמלה של הילה תפור כל העולם.

כל המאכלים
כל המשקאות
כל הגלידות
כל העוגות

כל הטעמים
כל הריחות
כל ההרגשות
כל התחושות

כל השירים
וכל המנגינות
כל הספורים
כל החלומות

וכל הילדים
וכל הילדות
כל האמהות
וכל האבות

כל החידות
וכל הפתרונות

בשמלה של הילה נמצאים כל הדברים
כל העולם בשמלה של הילה

לכן הילה כל כך אוהבת את השמלה.
תמיד היא רוצה ללבוש רק אותה.

רק הילה יודעת
רק הילה מרגישה : כל העולם נמצא בשמלה.

בלילה היא ישנה בה
ביום היא הולכת איתה לגן
אחרי הצהרים היא הולכת איתה לגינה
בארוחות היא יושבת איתה לשלחן

לא נמאס לך? שואלת אמא?
לא משעמם לך? שואל אבא?
לא קר לך מדי?
לא חם לך מדי?

כלל וכלל לא – עונה הילה
ולא מגלה לאף אחד
שהשמלה שלה היא העולם שלה

כשהיא מביטה בשמלה שלה
העולם נפתח
והיא רואה
ושומעת
ויודעת
כל מה שהיא רוצה

ואז היא נכנסת לעולם שלה
שרקום על השמלה
ומטיילת בו כמה שהיא רוצה
ורואה ומריחה ושומעת ורואה
עד שהיא כבר עייפה

וכשהיא מסבה מבטה מן השמלה
הכל חוזר להיות מוחבא בשמלה

אף אחד לא יכנס
אף אחד לא יפריע, ולא יקלקל
אף אחד לא יקנא, לא יקח, לא יזלזל.

אם חסר לה דבר מה
מיד היא מביטה בשמלה.
מה שהיא רוצה
מיד היא ממציאה
וכבר הוא שם בשבילה
תפור בשמלה.

איזו שמלה נפלאה!


מה יהיה כשאגדל? חושבת הילה בדאגה
הרי אני אגדל והשמלה תקטן
ומה יהיה לי במקומה?

כשתגדלי – עונה השמלה –
(ששומעת את מה שהילה מרגישה)
והשמלה תהיה עליך קטנה –
תצאי לחפש בעולם הגדול
כל מה שמצאת בשמלה.

כשתגדלי תשכחי את השמלה

אבל יום אחד כשתהיי אשה גדולה
יום אחד תזכרי אותה
ותתני אותה לבתך הקטנה.




הילה והירח
א.

הילה פתחה את הארון
מצאה עפרון
וציירה לעצמה חלון

פתחה הילה את החלון
והזיזה את הוילון

וראתה
בחוץ
ירח
צהוב

עגול כמו בלון

קראה הילה -
איזה מין ירח צהוב נוסע
כמו אוירון!
איזה מין ירח צהוב תלוי
כמו עפיפון!

*

עבר יום
עברו יומים
שוב הסתכלה
הילה בשמים


פתאום ראתה
חצי ירח

נשאר רק חצי ירח
במקום ירח!

התפלאה הילה

מה קרה לירח?
הוא נעשה קרח?

מי נגס בירח שלי?

אולי הירח הוא ביצה
אולי הירח הוא עוגיה
אולי הכוכבים עושים סעודה
אוכלים מהירח
כשאני ישנה

ובסוף לא ישאר לי מהירח כלום לאכילה

*

אמרה הילה לירח -

ירח ירח
מה קרה לך?
אתמול היית
כמו כדור פורח

אתמול היית עגול
כמו רימון
והיום אתה דק
כמו פלח של לימון


ענה הירח -

הילה הילה
אל תהיי עצובה
אני בכלל לא ירח לאכילה

רק שלפעמים
אני עגול כמו פנס
כמו סוכריה

ולפעמים אני רק חצי עָגול כמו קשת
כמו מטריה

ולפעמים אני דק וארוך כמו חבל
כמו איטריה

ותמיד תמיד
אני מתחדש
ומתגלגל
מתמלא
ומתעגל
בחזרה!


הילה והירח

ב .

שאלה הילה את הירח -
ירח ירח
למה אתה תמיד בורח

למה אתה מתחבא
מאחרי העננים?


ענה הירח -
אני לא בורח
אני רק מתכסה בעננים

והשמיכה
מכסה לי את הפנים

*

שאלה הילה -
ירח ירח
מי עשה לך כתמים בַּפָּנים?

ענה הירח -
בפנים שלי אין כתמים
בפנים שלי יש רק סימנים

שאלה הילה -
סימנים של מה?

ענה הירח -
סימנים של נשיקות מהעננים!


*

שאלה הילה את הירח -

ירח ירח
גם אתה כמו אבא
כל בוקר מתגלח?

ענה הירח:

לא,
לא כל בוקר אני מתגלח
כי לפעמים
אני שוכח...

*

שאלה הילה -
ירח ירח
אתה תמיד לבד?
אין לך הורים?
ואין לך ילדים?

ומי מספר לך ספורים?

ענה הירח -

אל תדאגי לי הילה
אני כבר גדול

הילדים שלי
הם כל הכוכבים

ואני בעצמי מספר להם המון סיפורים



הילה והצפרדע

צפרדע ירוקה
קיפצה ודילגה
ובאה לגינה
של הילה

הדשא היה ירוק
השלולית היתה ירוקה
והעלים של העצים היו ירוקים
והצפרדע לבשה שמלה ירוקה
עם נקודות חן ירוקות.
והיו לה עינים ירוקות,
ורגלים ירוקות
ובטן ירוקה

בא כלב לגינה
והוא בכלל לא היה ירוק
(איזה צבע יש לכלב?)

בא פרפר
והוא בכלל לא היה ירוק
(איזה צבע יש לפרפר?)

באה צפור
והיא בכלל לא היתה ירוקה
(איזה צבע יש לצפור?)

באה לטאת זיקית
והיא בכלל נהיתה צבעונית.
(איזה צבע יש לזיקית?)


שאלה הילה -
צפרדע צפרדע
למה כל הזמן את ירוקה?
למה את ירוקה כל כך?
ולמה את רק ירוקה?

קחי גם קצת כחול
ותהיי כמו מים בתוך שמים

קחי קצת אדום
ותהיי חיננית כמו כלנית

קחי גם צהוב
כמו חרצית
ויהיה לך טוב
כמו שרצית.

ענתה הצפרדע
אבל אני ירוקה כי כך אני רוצה!

אני רוצה להיות רק ירוקה!
כי כשאני ירוקה
אני הכי מרוצה!!



הילה והפיל


אמרה הילה לעכבר - בוא תבקר אותי
אמר העכבר - מחר
שאלה הילה - למה לא עכשיו?
ענה העכבר - כי עכשיו אני הולך
לבקר את אדון צב

הלכה הילה אל הארנב - אולי תבוא לבקר אותי?
ענה הארנב - מחר
שאלה הילה - למה לא עכשיו?
ענה הארנב - כי קבעתי בזמן השקיעה
פגישה עם הכבשה

הלכה הילה לקרנף - אולי תבוא אתה לבקר אותי?
ענה הקרנף - מחר
שאלה הילה - למה לא עכשיו?
ענה הקרנף - כי עכשיו כואב לי באף

הלכה הילה להיפופותם - אולי אתה תבקר אותי?
ענה ההיפופותם - מחר
שאלה הילה - למה לא עכשיו?
ענה ההיפופותם - כי עכשיו אני מדבר עם יותם

ישבה הילה בדשא בעשב
ישבה בדמעות ובעצב

ראה הפיל ושאל - הילה הילה, למה את עצובה?
אמרה הילה - כי כולם עסוקים
ואותי שוכחים ולא רוצים

אולי תבוא אתה לשחק אתי?

אמר הפיל - הילה הילה, אבוא לבקר אותך בשמחה!!
אבל
אני פיל!
איך הבית שלך אותי יכיל?

ישבו הילה והפיל
חשבו מחשבות
חשבו עצות
ולא ידעו מה לעשות!

שאלה הילה את אבא.
אמר אבא - הפיל חושש בצדק
הרי החדק של הפיל
את כל הבית יכול להפיל!

שאלה הילה את אמא.
אמרה אמא - זו באמת בעיה
הרי הפיל לא כל כך נקי
והוא גם כזה ענקי!


אמר הפיל - הילה הילה, בואי נקרא לכולם
ונשאל אותם
מה דעתם

קראו לעכבר
קראו לצב
קראו לארנב
קראו לכבשה
קראו להיפופוטם
קראו לקרנף
וליותם גם

ישבו כולם יחד בדשא של הבית של הילה
שתו מים עם קולה
אכלו פופקורן עם ריבה
אמרו שלום תודה
בבקשה רבה

וככה פתאם
כולם
בקרו
היום
אצל
הילה!



שאלה הילה את העכבר

שאלה הילה -
עכבר עכבר
למה אתה לא שמח?

ענה העכבר -
הילה הילה
איך אוכל להיות שמח
כשאנשים לא רוצים
שבביתם אתארח?

*

שאלה הילה -
עכבר עכבר
למה אתה עצוב?

ענה העכבר -
אני עצוב
כי אנשים רוצים
לשים אותי בכלוב

*

שאלה הילה -
עכבר עכבר
למה אתה לא פרפר?

ענה העכבר להילה -
הילה הילה
ולמה את לא שמלה?


ולמה את לא
נותנת לי נשיקה?

*

אמר העכבר -
הילה הילה
אולי תהיי עכברה
ותהיי לי לחברה?

צחקה הילה
אבל אני לא יכולה!
כי אם אהיה עכברה
תאכל אותי החתולה!

שירי גלריה

2000_64c9db846ca4b.webp

שירי גלריה - מוזיאון

 

רות נצר

ממנטו מורי או טבע דומם

 

זמן רב צפה

בשינויים הדקים

 

(הילת העצמים

פנימיותם)

 

כלי החרס המחוספסים

שקיפות הענבים

הפשתן, האגס

 

"שבחי האור היומיומי

של האור היורד על טבע דומם"

 

מֶמֶנטו מוֹרי – אמר הצייר.

 

 

(זכור את יום המוות. מתוך: הרמס ושירים אחרים. הקבוץ המאוחד. עמ' 50)

 

​

ציור פלמי: בית

 

זה המקום ממנו מסתכלים על העולם:

פניך נאספות בהרהור איטי

לתנועת יד בשולי הבגד

 

מה נשאר? קדרת חרס, ריח תפוחים, חלב זהוב

 

הלך-רוח עמום העלה זכר רדום של אם.

האם היתה אי פעם אם?

 

(מתוך: הרמס ושירים אחרים. הקבוץ המאוחד. עמ' 50)

 

 

בית

 

1.

פרחים, פירות, מפת ברוקד מרושלה,

אור זרוק אל קערת החרס.

זה הבית,

זה הבית.

תפוח סזני מלא את ידי

את עיני, מבטיח את

שורשי הבית, רוך ישן

מערה לבו אל

כריזנטמות

באגרטל.

  1. יותר מאור החלון
    השתקפותו בשלחן הבוהק.
    נפש היער בעץ דמום
    ספון לתפארה.

    ( מתוך: בקר אפריל. ספרית פועלים. עמ' 23)



    מתוך 'שחרית'


    תמונת דלפט - וורמיר


    אני מתבוננת בפרוּסט
    המתבונן בברגוֹט, בהיותם
    מתפעמים (בהתקף מוות)
    מול 'פאה צהובה קטנה של קיר'

    בתמונת העיר דֶלפְט
    של וורמיר, בה עומדות שתי נשים
    מתבוננות בעיר המתבוננת
    בעצמה במים

    התמונה צלולה מטוהר. מי ישים לבו
    שבמרכז התמונה תעלה עמוקה של אפלה?
    וריח עובש קלוש מקיף את הקירות
    מלווה סרחון דגים בדרכם לשוק.

    שיחת הנשים עטויות השביס אודות פרטי היומיום
    תסיח מבטנו מכל זה, וכן העננים
    המתגבהים מנשוא


    מחוה לגן-גוך

    ואם בהכרח הפחד
    ואם בהכרח המפנה
    מעביר תבניות רחמים
    תחת ידו, כותב אותנו
    סימנים בעולם.
    דמדומים ברוכים הם אשר
    יתוועדו בשמו

    (מתוך: בקר אפריל. ספרית פועלים. עמ' 53).


    וינסנט / ון-גוך

    וינסנט, מה לא אמרו עליך –
    שהיית משוגע
    שעורבים התקיפו אותך.

    משום שחיית בעולם
    שטרם הגיע, שהיית מסור
    לצבע העז.
    לא שמרת עצמך מהאור הגדול
    שנותן טעם לחיים.

    במוזיאון מטרופוליטן בניו-יורק ראיתי ציור שלך.
    מהעדר אמצעים ציירת עליו בשני הצדדים:
    מצדו האחד כפריים קודרים לובשי שחורים.
    מהצד השני בערו פניך הזהובים.

    ( הגוף היחיד. הוצאת ספרא. עמ' 95).



    מתוך 'ריסים' :


    מדלן לאור הנר

    1.
    ג'ורג' דה לה-טוּר, במאה ה-17
    ציֵר אשה שרק את עורפה הצח המתארך
    נוכל לראות.
    בין ברכיה גולגולת.
    היא מתבוננת בהשתקפות שלהבת נר בַּמָראָה.

    2.
    שמעתי חלום של אשה
    שחלמה את השתקפות הנר הדולק.
    החלום הודיע על מותה.
    על אור הנפש העתידה לבעור
    במקום אחר.

    3.
    חמשים שנה לפָנַי
    כתב המשורר הצרפתי רֵנֵה שֵאר
    על התמונה.
    רֵנֵה כבר איננו.
    מדלן עודה כאן.



    אל גרקו

    1.
    מבט בוער, זָקָן לבן, פנים מצומקות.
    גלימתו האצילית בוורוד ארגמני רעיל.
    אצבעותיו הארוכות נאחזות בעוורון
    בזבובי הכתב השחורים שמציפים את הנייר
    כאילו שהם אמת קדושה



    2.
    בוהק אחוז בסבך קרעי עננים שחורים
    מוארים בזוהר גאולה מעל טולדו.
    במרכז התמונה אני מדמה אייל אפל נחבא בוואדי
    מתוך קרניו המסתעפות משתרגים
    בניני עיר לבנה. צומחים מבין הגבעות.


    פורטרט של האב ג'ובאני

    צויר על ידי פיליפ דה-שמפיין
    במאה ה- 17.
    תלוי בפינה נידחת במוזיאון.
    (בגדיו שחורים. הצווארון לבן)

    הוא חי.
    מתבונן בי.

    מאות שנים חיכיתי לָך –
    אומרות עיניו הקונדסיות.
    בואי אל חדרי
    אטעימך ממנעמי גופי



    אשה מָאוּרית במטבח. ציור של וואלסקז. מאה 17

    ארכע מאות שנה היא רוכנת
    על שולחן המטבח.
    מאורית כהת פנים.

    סביבה כדי חרס מזוגגים למחצה.
    עלי ומכתש, סל קלוע.

    השביס בראשה מואר
    מאציל ברכת אלוה.

    ארבע מאות שנה במטבח האפל
    היא רוכנת.
    טרם סיימה להתפלל.

    קערת נחושת מוטלת לצידה.
    אור בוקע מפנימַהּ.


    פסל הנער השולף קוץ מרגלו

    הוא לא תלוי על צלב.
    סבלו אינו הרואי.
    בסך הכל נער
    שמנסה לשלוף קוץ מכף רגלו
    כבר אלפיים שנה
    מאז פיסלו אותו ברומי
    העתיקה.

    הוא לא מכפר על חטאינו.
    אינו קורבן.
    הוא עסוק סתם כך בעצמו
    בכאב זעיר בכף רגלו.

    איש לא נמצא לידו.
    הכל כאן רגעי, חולף.
    מדוע את הקוץ עדיין אינו שולף?


    מרתה בציורי פְנים-בית של פייר בונאר


    מרתה פותחת דלת, יושבת, מתבוננת,
    מוזגת תה, ידיה בחיקה, הכלב לידה.
    האח, הוילון, הקערות, מפת השלחן, הפירות.
    הרגע העמוק, האור, הצבע –

    זה הבית
    הכל כאן
    החלון הוא פנים-חוץ פולש אל הגן.

    הציורים במסדרון סביב הפטיו.
    בפטיו העגול מזרקה אינסופית.
    המבט נישא אל תקרת הזכוכית.
    כל הקוים זורמים למרכז.
    הכל אחד.



    מתוך 'אשה – שירים ורישומים' :ניקה

    פֶּסֶל הָאֵלָה נִיקֶה, בַּפַּרְתֶּנוֹן בְּאָתוּנָה
    נִיקֶה רוֹכֶנֶת
    לִרְכֹּס סַנְדָּל אוֹ לִפְרֹף אוֹתוֹ
    תְּנוּעָה שׁוּלִית אַגָּבִית
    פְּזוּרַת נֶפֶשׁ
    צָפָה בַּאֲוִיר שָׁקוּף
    שֶׁל הִרְהוּרִים
    מְרֻשֶּׁלֶת, רְדוּמָה כִּמְעַט
    יָד מְגַשֶּׁשֶׁת
    תּוֹעָה
    רֶגַע כִּמְעַט הַסַּנְדָּל –

    פְּרוֹפִיל רֹאשָׁהּ
    בָּאֶבֶן
    תְּנוּעַת יְקִיצָה אֲלַכְסוֹנִית.
    תְּנוּעַת צַוָּאר.


    הַחַלְבָּנִית, וֶרְמֵרבְּדַבְּרֵנוּ עַל שֶׁפַע מְקֻדָּשׁ אֲנִי רוֹאָה
    אֶת הֶחָלָב נִגָּר בַּתְּמוּנָה –
    הַצָּהֹב הָעַז שֶׁל שִׂמְלָתָהּ
    הוּמַר לְזָהָב טָהוֹר (בּוֹעֵר כְּאוֹר עַל לֶחֶם
    פָּרִיךְ רֵיחָנִי בְּמִקְלַעַת נְצָרִים)

    מוֹזֶגֶת הֶחָלָב הִיא עַמּוּד הַתָּוֶךְ
    יַצִּיבָה, אֵם גְּדוֹלָה
    מַעֲנִיקָה חֲלָבָהּ
    (יֵין גּוּפָהּ שֶׁל הָאֵלָה)

    מַבָּטָהּ הַמְרֻכָּז מוֹלִיךְ אֶל מֶרְכַּז הַתְּמוּנָה
    אֶל הַקִּלּוּחַ הַדַּק שֶׁל הֶחָלָב
    – קִלּוּחַ אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֶלִיקְסִיר –

    נָחָשׁ חֲלָבִי מֵגִיחַ מִן הַכַּד הָרַחְמִי
    מַפְרֶה אֶת כַּד גּוּפָהּ
    וּמֵת בָּהּ
    נוֹלָד בָּהּ
    מֵזִין עַצְמוֹ –
    נְחַשׁ נְהָרוֹת הָאוֹר
    שֶׁהָאִשָּׁה מוֹלֶכֶת מִתּוֹכוֹ
    נָחָשׁ בִּלְתִּי נִרְאֶה, זָהָב לָבָן



    בַּת שֶׁבַע רוֹחֶצֶת – רֶמְבְּרַנְדְט
    בַּת שֶׁבַע רוֹחֶצֶת – רֶמְבְּרַנְדְט
    לִכְאוֹרָה, מַבָּטָהּ הַמְעֻדָּן, אוֹ כֻּתָּנְתָּהּ הַמֻּפְשֶׁלֶת
    הֵם אֲשֶׁר יָסֵבּוּ מַבָּטֵךְ אֶל גִּלּוּי יְרֵכַיִם –
    עַמּוּדֵי שַׁיִשׁ טוֹבְלִים בְּתַבְעֵרָה.

    אָז נִשְׁפַּךְ עַל הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת
    מְעַט אוֹר אֶפְשָׁרִי. עִקַּר הַמַּבָּט
    יוּסַט תָּמִיד אֶל פְּרָט שׁוּלִי –
    מֵצַח הָאֵם, הַכּוֹבַע, אוֹ כַּף רֶגֶל נִכְלְמָה
    מוּאֶרֶת בִּזְהַב הַבַּד הַנּוֹשֵׁר מִן הַשֻּׁלְחָן.

    צִיּוּר שֶׁמֶן –דְּיוֹקַן אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ
    אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ.
    הָאִישׁ מַבִּיט בָּהּ.
    אֵיךְ בְּגוּפָהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
    חֲרִיצֵי תִּמָּהוֹן
    וְהַפְּחָדִים שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים
    זֶה מִזֶּה.
    אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ.
    הָאִישׁ מַבִּיט בָּהּ.
    אֵיךְ בְּגוּפָהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
    חֲרִיצֵי תִּמָּהוֹן
    וְהַפְּחָדִים שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים
    זֶה מִזֶּה.

    נָשִׁים עוֹבְדוֹת בַּשָּׂדֶהאוּלַי פַּעַם אֶכְתֹּב עַל נָשִׁים כְּפוּפוֹתבְּפַּסְטוֹרָלָה שֶׁל שְׂדֵה מִילֶה, כִּבְדוֹת גּוּףמְחֻתָּלוֹת צִבְעוֹנִין, מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִיןלִתְמוּנַת וַן־גּוֹךְ. וְהָאָשָׁם עַל רֶגֶשׁ אֶסְתֶּטִי הַנּוֹלָדמִגַּב מִתְבַּקֵּעַשֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָּׂדֶה.

    מתוך 'עקבות' :

    קַסְפַּר דֵיִויד פְרִידְרִיךְקַסְפַּר דֵיוִיד פְרִידְרִיךְ
    צַיָּר שֶׁל מֶלַנְכּוֹלְיָה צְפוֹנִית
    וְנוֹפֵי מִסְתּוֹרִין
    צִיֵּר לִפְנֵי מָאתַיִם שָׁנָה
    עֵץ עִם עוֹרְבִים.

    הִנֵּה הָעוֹרְבִים. הִנֵּה הָעֵץ.
    – אֵימָה כֵּהָה אוֹחֶזֶת
    בְּשָׁרָשָׁיו –

    הָעֵץ הַנִּסְעָר נָס עַל נַפְשׁוֹ
    שַׂעֲרוֹתָיו הַמַּזְהִיבוֹת מִתְנוֹפְפוֹת לְאָחוֹר
    דּוֹלְקוֹת אַחַר הָאוֹר
    נִכְסָפוֹת לַשְּׁקִיעָה
    לְתַבְעֵרַת עוֹרְבִים דַּקָּה


    הַצַּיָּר יִשְׂרָאֶלְ'סהַצַּיָּר יִשְׂרָאֶלְ'ס
    יִשְׂרָאֶלְ'ס, צַיָּר שֶׁעִנְיָנוֹ בָּאָדָם, הִרְבָּה לְצַיֵּר
    חַיֵּי יוֹם־יוֹם פְּשׁוּטִים וְקָשִׁים שֶׁל אִכָּרִים וְדַיָּגִים:
    אִשָּׁה, חָתוּל וְקַעֲרַת חָלָב, יָם אַחֲרֵי סְעָרָה,
    דַּיָּגִים פּוֹרְסִים רֶשֶׁת לְאוֹר יָרֵחַ, נָשִׁים
    מְתַקְּנוֹת רְשָׁתוֹת, אִישׁ גּוֹרֵר סִירָה.

    הַדְּמֻיּוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם צוֹפוֹת לָאֹפֶק,
    מְצַפּוֹת לַדַּיָּג שֶׁיָּשׁוּב.
    גִּבּוֹרָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵֶלְ'ס הֵם הָאוֹר וְהָאָדָם.
    הָאוֹר הַשָּׁקֵט הוּא חֶסֶד. הָאוֹר
    מְרַחֵף סְבִיב תְּמוּנוֹתָיו כְּיָדִיד
    שֻׁתָּף לַצַּעַר הַמְנַחֵם בְּעֶצֶם נוֹכְחוּתוֹ.
    קִרְבָתוֹ מְגִנָּה מִפְּנֵי הַיֵּאוּשׁ.

    הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מְצַיֵּר אֵינָם מֵישִׁירִים מַבָּט אֶל הַצּוֹפֶה.
    הֵם דְּמוּמִים. יְדֵיהֶם סְמוּכוֹת לַגּוּף. הֵם קַשּׁוּבִים
    זֶה לְזֶה וְלַדְּמָמָה שֶׁל הַחַיִּים עַצְמָם
    לְהִתְרַחֲשׁוּת חֲשָׁאִית כְּשֶׁהֵם לְיַד שֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה,
    מְתַקְּנִים רְשָׁתוֹת, הוֹלְכִים יַחַד

    אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים כְּמוֹ עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם וְהָאוֹר אִתָּם.
    הַדְּמֻיּוֹת עֲמוּמוֹת, עֲשִׁירוֹת בְּגוֹנֵי אָפֹר וְאוֹר.
    קִרְבַת הַגְּוָנִים זֶה לְזֶה הִיא הָאַחְדוּת שֶׁבְּתַשְׁתִּית הַכֹּל
    שֶׁהִיא הָאַחֲוָה, אַחֲוַת הַלֵּב שֶׁל הַצַּיָּר עִם הָאָדָם בִּבְדִידוּתוֹ,
    וְהַחַיִּים כְּמוֹת שֶׁהֵם, מֵעֵבֶר לַסֵּבֶל, בְּפַשְׁטוּת חוֹמֶלֶת שֶׁל קַבָּלַת גּוֹרָל
    כִּי תָּמִיד בַּתְּמוּנָה יֵשׁ מֶרְחָב שֶׁל נוֹף, שָׁמַיִם, יָם, אוֹ הַבַּיִת עַצְמוֹ

    וְהָאָדָם נָטוּעַ בְּשַׁיָּכוּת גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ. בַּפַּכִּים הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם הַחַיִּים –
    רֶגַע יְשִׁיבָה, הֲלִיכָה, אֲכִילָה, שׁוּם פְּרָט אֵינוֹ שׁוּלִי, הַכֹּל רָאוּי וּמַמָּשִׁי –
    אֲרִיג הַשִּׂמְלָה, קַנְקַן הֶחָלָב, הַצַּלָּחוֹת עַל הַמַּדָּף, מַשְׁקוֹף הָעֵץ
    הַמְחֻסְפָּס, אֲרִיחֵי הָרִצְפָּה הָאֲדַמְדַּמִּים, הַוִּילוֹן, הָעֵץ הַמִּשְׁתַּקֵּף בַּחַלּוֹן.

    אָנוּ צוֹפִים בַּיָּם, בַּשָּׁמַיִם, מִתּוֹךְ עֵינֵיהֶן שֶׁל דְּמֻיּוֹתָיו
    מִתְבּוֹנְנִים בֶּחָתוּל מִתּוֹךְ עֵינֵי הָאִשָּׁה הַסּוֹרֶגֶת הַמִּתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ
    מִתְבּוֹנְנִים בַּיָּם מִתּוֹךְ עֵינֵי הַנָּשִׁים הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בּוֹ
    וְהָאוֹר הֶעָמוּם הַמְעֻרְפָּל שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ מִתְבּוֹנֵן בָּנוּ,
    עוֹטֵף אוֹתָנוּ. הַצִּיּוּר חַי אֶת חַיָּיו שֶׁלּוֹ,
    אֵינוֹ רוֹצֶה דָּבָר.



    טוּלוּז לוּטְרֶק 1 – צִיּוּרֵי נָשִׁים
    צִיּוּר שֶׁל מַבָּט זְנוּתִי, שַׁד מְפַתֶּה
    כִּיפוּף הַגֵּו הַסּוֹטֶה.
    אַף מְחֻדָּד. קַו נֶחְרָץ בּוֹטֶה –

    זוֹ הַהַתְרָסָה שֶׁלִּי בִּפְנֵי הָעוֹלָם:
    אֲנִי קַיָּם!

    קֹצֶר הַקּוֹמָה שֶׁלִּי רוֹאֶה
    מַה שֶׁזְּנַחְתֶּם מִכְּבָר –
    שֵׂעָר מְפֻזָּר. יֹפִי נָשִׁי נִסְעָר.
    גּוּף מַר מַזְקִין נִבְזֶה.
    רֶגֶל, נַעַל, זֵעָה, פֶּה.

    אֲנִי רוֹאֶה
    אֶת הַמְכֹעָר אֶת הַיָּפֶה


    טוּלוּז לוּטְרֶק 2 – מִכְתָּב לְאַבָּא

    "אֲנִי מְאֻשְׁפָּז
    וְכָל הַמְאֻשְׁפָּז מֵת".
    שְׁלַח לִי אֶת סֵפֶר הַבַּזִּים
    שַׁחְרֵר אֶת תְּנוּעָתָן הָעַזָּה שֶׁל הַצִּפֳּרִים.
    גּוּפִי מְעֻוָּת מִתְּשׁוּקָה.
    אֵשֵׁב לְיַד טִירַת הַמִּשְׁפָּחָה בַּכְּפָר
    לְפָנַי כּוֹס אַבְּסִינְת.
    הִנְנִי יְדִידָן הַנֶּאֱמָן שֶׁל הַזּוֹנוֹת.
    מִישֶׁהוּ מִתְבּוֹנֵן בִּי מִתּוֹךְ מוֹתִי



    הֲכִי מְצִיאוּת (צִיּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִירְשֶׁנְבֶּרְג)
    בָּרוּר שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שְׁנֵי לִימוֹנִים
    וְקַנְקַן מַיִם.

    שֵׁם הַתְּמוּנָה:
    'שְׁנֵי לִימוֹנִים וְקַנְקַן מַיִם'.

    הַלִּימוֹנִים הַסִּיאָמִיִּים
    נְמוֹגִים בְּאוֹר הַזְּכוּכִית

    רֵיחָם הַלִּימוֹנִי סָפוּג
    בִּקְלִפָּה גַּבְשׁוּשִׁית

    טַעַם הַמַּיִם
    בְּמַגְיָה
    שֶׁל הֲכִי מְצִיאוּת שֶׁיֵּשׁ –

    בִּשְׁנֵי לִימוֹנִים וְקַנְקַן מַיִם.



    מִשְׂחֲקֵי הַקְּלָפִים (צִיּוּר שֶׁל סֶזָאן)

    בַּקְבּוּק מַשְׁקֶה מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.
    שְׁנֵי גְּבָרִים זָרִים יוֹשְׁבִים זֶה מוּל זֶה.
    יָדַיִם מְגֻשָּׁמוֹת אוֹחֲזוֹת קְלָפִים
    כְּמוֹ מַטְמוֹן.
    אֹדֶם פָּנִים סְמוּקוֹת מֻשְׁלָךְ עַל שֻׁלְחָן, וִילוֹן,
    כְּתָלִים, דֶּלְפֵּק, כִּסֵּא.
    אֵין מַה לְּהַפְסִיד. מִקְטֹרֶן מָהוּהַּ, זֵעָה חֲמַצְמַצָּה,
    רֵיחַ סִיגַרְיוֹת זוֹלוֹת, כִּתְמֵי קָפֶה.
    אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל מְסַמְּמִים, מְיַבְּשִׁים אֶת הַפֶּה, אֶת הַגָּרוֹן.
    בְּדִידוּת נְכֵאָה מַאֲפִילָה אֶת חוֹרֵי הָעֵינַיִם.
    "מֶלְצַר! עוֹד מַשְׁקֶה!"



    תְּמוּנָה שֶׁל מַגְרִיט

    פִּטְמָה אַגָּסִית שְׁקוּפָה בְּתוֹךְ מִינְק אֲפַרְפַּר
    שֶׁל שׁוּעָל אָבוּד, הַצַּוָּאר בְּחַבְלֵי תְּשׁוּקָה עַרְמוֹנִית
    בְּאֹפֶק הַמַּכְחִישׁ אֶת סוֹפוֹ וּתְחִלָּתוֹ.
    יוֹנַת חָלָל. כֹּבֶד אֶבֶן מְרַחֶפֶת. יָם קָפוּא.
    צָעִיף מְכַסֶּה פְּנֵי אֵם טְבוּעָה.
    מִגְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת מִטְרִיָּה
    בַּיָּם הֶעָגוּם שֶׁל מַגְרִיט
    שֶׁמִּתְהַלֵּךְ אֶל תּוֹךְ צִיּוּרָיו כְּאִלּוּ הָיָה
    מֻנָּח שָׁם הַקָּפֶה שֶׁל הַבֹּקֶר



    אוֹר וּמָטָר (לְפִי תַּדְפִּיס שֶׁל קוֹרוּדָה שִׁיקָאגִי)

    מַתְּכֵי גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִיִּים
    מֵעַל לַמִּטְרִיּוֹת –
    הָאוֹר הוּא מִכְחוֹל מַיִם

    עָדִין
    אֲלַכְסוֹנִי
    מַצְלִיף
    זַרְזִיפֵי טוּרְקִיז לָבָן

    וְהַמִּטְרִיּוֹת – כְּמוֹ פְּרָחִים הֲפוּכִים עַל גִּבְעוֹל
    מְגוֹנְנוֹת לְמַטָּה עַל אֲפֵלָה לַחָה

    רַק אָז –
    בְּתֹם הִתְבּוֹנְנוּת דְּמוּמָה מְמֻשֶּׁכֶת
    נַבְחִין בְּאוֹפַנַּיִם מוּטָלִים בַּפִּנָּה
    שֶׁל זֶה שֶׁזָּנַח אוֹתָם
    בְּשֶׁקֶט הִסְתַּלֵּק לוֹ
    עַל קְצֵה אֶצְבְּעוֹתָיו
    פִּנָּה עַצְמוֹ בְּשֶׁקֶט –
    הֵסִיט עַצְמוֹ מֵהַתְּמוּנָה
    וְיָצָא
    לַעֲמֹד נִכְחָהּ
    מֵאֲחוֹרֵי גַּבֵּנוּ
    וּלְהַבִּיט



    ציור זן


    הַחשֶׁךְ הוּא צַיָּר
    עַל קִיר לָבָן.

    מִבַּעַד לַחַלּוֹן
    פָּנַס הַוִּילוֹן.

    צַיֵּר מִכְחוֹל וְצַיֵּר בּוֹ
    צַיֵּר שַׁעַר וַעֲבֹר בּוֹ

    צַיֵּר צִפֳּרִים
    וְהַנַּח לָהֶן
    לָעוּף


    רותקו

    בַּמּוּזֵאוֹן
    מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר.

    לְפֶתַע נִפְעָר מוּלִי
    כֶּתֶם זוֹהֵר.

    כָּתֹם עֲנָק דּוֹהֵר
    מֵעַל מַלְבֵּן שָׁחֹר.

    תְּמוּנָה שֶׁל רוֹתְּקוֹ
    – סְנֶה בּוֹעֵר!

    אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרוֹתְּקוֹ

    מְצַיֵּר לְבַדּוֹ
    בּוֹעֵר וְכָלֶה

    .

    הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
    זוֹ הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
    בְּמֶרְכַּז הַתְּמוּנָה עוֹמֶדֶת אִשָּׁה
    עֵירֻמָּה מְנִיפָה אֶת שָׁדֶיהָ
    כְּמוֹ מַגָּשׁ בָּאֲרוּחָה.
    יָדֶיהָ נִשְׁלָחוֹת לַמֶּרְחָבִים.
    אִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בָּהּ.
    הַסּוֹעֲדִים עֲסוּקִים בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
    מְרָכְלִים. אוֹכְלִים.
    אִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט
    בְּרֵעֵהוּ. אֵינוֹ מַקְשִׁיב.
    אֵין צֹרֶךְ לְהַמְתִּין לַעֲלוֹת הַשַּׁחַר
    לִקְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל.
    הַאִם זוֹ תְּמוּנַת מִשְׁמַר הַלַּיְלָה?
    רֶמְבְּרַנְדְּט מְשַׁחְזֵר אֶת הַתְּמוּנָה.
    עַכְשָׁו כְּבָר מִתְרַחֶשֶׁת הַבְּגִידָה



    ציורי גלריה ב'הגוף היחיד' (הוצאת  ספרא):

    ציור אימפרסיוניסטי

    כשהייתי ילדה אמי קנתה לי בפרוטות
    של תקופת הצנע גלויות של ציורי אמנות.
    אחת מהן כבר עשרות שנים ליד מיטתי –
    שתי ילדות קטנות בתמונה;
    אחת עומדת, אחותה יושבת,
    מחממות את כפות ידיהן נוכח קמין שופע
    אור תמיד הזוהר על גופן העירום.
    ידיהן נשואות אל הקמין הביתי
    כמו מורעפת ברכה.


    דיוקן עצמי עם סינור ופה פעור / אביגדור אריכא

    כף היד המכסה את הפה הנדהם
    מפני מראות פרגוד

    היד המבקשת להדוף את מבטו שלו
    כדי לשַמֵר את אלם הפה

    בעת "צמרמורת ההתבוננות"
    האור חושף מצח רחב

    עינים כחולות לרווחה עוקבות
    אחר "נֵס הרישום"



    ציור של  יוסף ישראל'ס

    דייגים מתקנים רשתות בשתיקה.
    סירתם הפוכה.
    מביטים באופק בידיעה –
    לוויתן הים גואה.
    לא יסוג במהרה.



    צִיּוּר זֶן

    הַחשֶׁךְ הוּא צַיָּר
    עַל קִיר לָבָן.

    מִבַּעַד לַחַלּוֹן
    פָּנַס הַוִּילוֹן.

    צַיֵּר מִכְחוֹל וְצַיֵּר בּוֹ
    צַיֵּר שַׁעַר וַעֲבֹר בּוֹ

    צַיֵּר צִפֳּרִים
    וְהַנַּח לָהֶן
    לָעוּף



    פורטרט של האב ג'ובאני

    צֻיַּר עַל יְדֵי פִילִיפּ דֶּה-שַׁמְפֵּיין
    בַּמֵּאָה הַ-17.
    תָּלוּי בְּפִנָּה נִדַּחַת בַּמּוּזֵאוֹן.
    (בְּגָדָיו שְׁחֹרִים. הַצַּוָּארוֹן לָבָן)

    הוּא חַי.
    מִתְבּוֹנֵן בִּי.

    מֵאוֹת שָׁנִים חִכִּיתִי לָךְ -
    אוֹמְרוֹת עֵינָיו הַקֻּנְדֵּסִיּוֹת.
    בּוֹאִי אֶל חַדְרִי
    אַטְעִימֵךְ מִמַּנְעַמֵּי גּוּפִי



    הלו חבר

    הלו חבר, אמרתי לג'אקומטי
    שיושב בסבלנות
    במרכז הרישום שצייר
    לפני שישים שנה

    יושב במרכז עצמו
    מוגן בקוי רישום וקוי מחיקה

    קורים ערפיליים
    מתהווים
    מתפוגגים
    שטווה סביב דמותו

    ואל כל הנעמד נכחו
    ומביט בו
    לוחש – ברוך הבא!


    אופק


    האופק המתעגל
    של כר הדשא הירוק המואר
    הוא התענגות יד צייר בטוחה
    שמגדירה בהנף מכחול את קו העולם


    פנים בית / אדוארד הופר

    קוים ישרים כסרגל
    חוצים קיר לבן

    חדר פתוח
    דממה

    אין איש

    מרחב אפור
    זה הכל

    רק ים
    כחול



    פסל הנער השולף קוץ מרגלו

    הוּא לֹא תָּלוּי עַל צְלָב.
    סִבְלוֹ אֵינוֹ הֶרוֹאִי.
    בְּסַךְ הַכֹּל נַעַר
    שֶׁמְּנַסֶּה לִשְׁלֹף קוֹץ מִכַּף רַגְלוֹ
    כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה,
    מֵאָז פִּסְּלוּ אוֹתוֹ בְּרוֹמִי
    הָעַתִּיקָה.

    הוּא לֹא מְכַפֵּר עַל חֲטָאֵינוּ.
    אֵינוֹ קָרְבָּן.
    הוּא עָסוּק סְתָם כָּךְ
    בִּכְאֵב זָעִיר בְּכַף רַגְלוֹ.

    אִישׁ לֹא נִמְצָא לְיָדוֹ.
    הַכֹּל כָּאן רִגְעִי, חוֹלֵף.
    מַדּוּעַ אֶת הַקּוֹץ עֲדַיִן אֵינוֹ שׁוֹלֵף?


    גגות בתים /  ציור של אגון שילה

    גגות בתים חומים
    חבוקים אלו באלו
    משמרים את ריחו
    חום גופו, את פרעושי פרוותו
    של החתול

    שדילג על הגגות הציץ בחלונות
    שיחק עם הכביסה התלויה בחצרות
    קיפץ ונעלם מהתמונה

שירי מסעות

2000_64c9dbed104ab.webp

טִיסָה 1
דִירְק בּוֹגַרְט הוּא הַדַּיָּל שֶׁמְּשָׁרֵת אוֹתָנוּ.
"יַיִן לָבָן אוֹ אָדֹם, מַיִם אוֹ קוֹקָה־קוֹלָה?"
לֹא חָשׁוּב, הָעִקָּר שֶׁאוּכַל לְהַבִּיט בְּךָ, בַּקֶּסֶם הָאָפֵל
שֶׁל הַפָּנִים הַחֲטוּבוֹת, בַּנִּיצוֹץ הַמְיֻסָּר הָעַרְמוּמִי,
וְלִזְכֹּר שֶׁהַנְּשָׁמָה הַמְאֹהֶבֶת בַּת הָאַלְמָוֶת מְתַעְתַּעַת בָּנוּ
כְּשֶׁהִיא נִגְלֵית לְשָׁעָה קַלָּה בְּרֶגַע חֲסַר חֲשִׁיבוּת
בַּשְּׁאֵלָה - "מַיִם אוֹ קוֹקָה־קוֹלָה?"

דִירְק בּוֹגַרְט הוּא הַדַּיָּל שֶׁמְּשָׁרֵת אוֹתָנוּ.
הַדַּיֶּלֶת שֶׁמְּשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה הִיא מֵרִילִין מוֹנְרוֹ.
הַאִם גַּם הִיא לֹא מְאֻשֶּׁרֶת, בִּשְׂעַר הַפְּלָטִינָה,
בִּשְׂפָתַיִם שֶׁל תּוּת, כְּשֶׁהִיא מְפַזֶּרֶת לַנּוֹסְעִים מִקְּסָמֶיהָ
בְּחִיּוּךְ קוֹקֶטִי מְאֻפָּר


טִיסָה 2
בְּרֶגַע זֶה הַמָּטוֹס חוֹלֵף עַל פְּנֵי סַנְטִיָגוֹ דֶּה קוֹמְפּוֹסְטֶלָה.
חוֹצֶה אֶת קַו הַתֶּפֶר הַמַּעֲרָבִי שֶׁל פּוֹרְטוּגָל:
לָה־קוֹרוּנָה,קוֹאִימְבְּרָה, וִיגוֹ. חוֹצֶה עַצְמוֹ
לִקְרַאת הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי; הַתְּמָנוּן הַשָּׁחֹר הָעֲנָקִי
שֶׁרוֹבֵץ מְנֻמְנָם תַּחְתֵּינוּ, עֲדַיִן לוֹעֵס
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל אֵלֶּה שֶׁעָבְרוּ כָּאן לְפָנֵינוּ.
צֵל הַמָּטוֹס אֵינוֹ מֵעִיב אֶת שַׁלְוָתוֹ. אֵין לוֹ צֹרֶךְ בָּנוּ.
אִם הַמָּטוֹס יִפֹּל בְּרֶגַע זֶה, יִצְלֹל לְמַעֲמַקָּיו,
אִישׁ לֹא יֵדַע שֶׁכָּתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱבַק
בְּשֵׁדֵי הַפַּחַד שֶׁל הַגְשָׁמַת עַצְמוֹ בְּכֹחַ הַמִּלָּה הַנִּכְתֶּבֶת.
לַכְּתִיבָה הַזּוֹ אֵין שׁוּם מוּבָן.
אַדְיֶה - הַתְּמָנוּן הַגָּדוֹל קוֹרֵץ אֵלַי, זוֹרֶה בְּעֵינַי קֶצֶף לָבָן.


מַסָּע יַמִּי
נוֹתָר הַלַּיְלָה. גַּלֵּי הַיָּם עֵרִים.
אוֹר בָּהִיר נוֹפֵל עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
עַל פַּס הָאוֹר נָעִים צְלָלִים כֵּהִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת
נִגְרָשִׁים נֶהֱדָפִים מִמֶּנּוּ. יֵשֻׁיּוֹת אֹפֶל מְרַצְּדוֹת.
לָמָּה הֵבֵאתָ אוֹתִי לַמָּקוֹם הַזֶּה, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת, וְאָז, כְּמוֹ תָּמִיד
בָּא הַמַּעֲנֶה, צְבִיר עֲרָפֶל עוֹלֶה בָּאֲוִיר הַלֵּילִי,
יַהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים רְקוּמִים בְּאָרִיג שָׁחֹר
צוֹמְחִים עַל עֲנָפָיו, רַחַשׁ עוֹלֶה, הַאִם גֶּשֶׁם דַּקִּיק
יוֹרֵד עַכְשָׁו? בַּלּוֹבִּי שֶׁל הַסִּפּוּן יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ
בָּחוּר צָעִיר, אֲרֹךְ שֵׂעָר, מְאַלְתֵּר בַּפְּסַנְתֵּר. הַצְּלִילִים
הַדַּקִּים הַגְּבֹהִים מְלֻוִּים יִפְחַת בָּס נְמוּכָה. הָאִלְתּוּר
הַמְגֻמְגָּם נוֹגֵעַ לְלִבִּי, נוֹפֵל בַּקַּרְקָעִית כְּמוֹ מַפַּל
צְלִילִים טְהוֹרִים. הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּתוֹכִי.
דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר


מַסָּע יַמִּי / יָוָן
'אֲנִי פִּירָט שֶׁאִחֵר אֶת זְמַנּוֹ, אֲנִי קָרְבָּן שֶׁל הַגּוֹרָל'
מֻדְפָּס עַל חֻלְצָתוֹ שֶׁל אָמֶרִיקָאִי מִזְדַּקֵּן, לְבֶן שֵׂעָר,
פָּנָיו אֲדַמְדַּמּוֹת, נִשְׁעָן עַל דֹּפֶן סִפּוּן סְפִינָה קְטַנָּה נוֹשֶׁבֶת בֵּין אִיֵּי הַיָּם.
הוּא מִתְבּוֹנֵן בְּיֶלֶד דַּק גֵּו הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַל הַסִּפּוּן, הַיֶּלֶד
עוֹמֵד כְּמוֹ צְפַרְדֵּעַ בְּתוֹךְ גֶּזַע עֵץ, נוֹגֵס וּמַשְׁלִיךְ חֲטִיפִים,
שׁוֹלֵחַ פַּרְפָּרִים לַחָפְשִׁי. גּוּף הַסְּנָאִי שֶׁלּוֹ נָע
בִּתְנוּעַת הַסְּפִינָה הַמְעַרְסֶלֶת אֶת לִבּוֹ הַקָּטָן.
הַיֶּלֶד מְאַזֵּן אֶת גּוּפוֹ בִּתְנוּעַת מָחוֹל – הוּא אֵינוֹ חָפֵץ לִשְׁלֹט בַּסְּפִינָה
אוֹ בְּחַיָּיו, אֵינוֹ מְהַרְהֵר בְּמַה שֶּׁחַיָּיו יָבִיאוּ, אֶלָּא בְּרֶגַע זֶה,
בַּמִּפְרָשׂ הַלָּבָן שֶׁרָקוּם עַל בִּגְדוֹ, מִתְנוֹפֵף בָּרוּחַ. חִיּוּכוֹ סַקְרָן
כְּמוֹ צִפּוֹר, הוּא מְאַגְרֵף יָדוֹ, מִתְגָּרֶה בְּאָבִיו
הַמַּפְרִיחַ טַבְּעוֹת עָשָׁן כְּמוֹ הַבְטָחוֹת אוֹזְלוֹת.
הַיֶּלֶד פּוֹנֶה לַסִּפּוּן, בּוֹהֶה בְּגַלֵּי הַיָּם שֶׁמְּפַתִּים אוֹתוֹ.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מִשְׁתַּבֵּר בַּמַּיִם. הוּא כָּאן.
- - אִם יִקְפֹּץ יַשִּׂיג שָׁמַיִם בְּחַכַּת יָדוֹ!


בָּעִיר קוּסְקוֹ/ פֶּרוּ
בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר אֲשֶׁר יְסוֹדֶיָה אַבְנֵי עֲנָק
וַאֲבוֹתֶיהָ סָגְדוּ לַשֶּׁמֶשׁ, זוֹחֵל נְחַשׁ תַּהֲלוּכָה;
הָעָם מְהַלֵּךְ.

הֲמוֹנֵי גְּבָרִים כֵּהִים, לְבוּשֵׁי עֹנִי, נְמוּכֵי קוֹמָה, תְּפוּחֵי עָמָל.
נָשִׁים בְּמִטְפָּחוֹת, סִינָרִים, סַלִּים בִּידֵיהֶן. תִּינוֹקוֹת עַל גַּבָּן.
כֻּלָּם נוֹשְׂאִים כְּרָזוֹת מְחָאָה עַל הַמִּסּוּי וְהַמְּצוּקָה.

הֵם מוֹחֲאִים כַּפַּיִם בִּקְרִיאוֹת קְצוּבוֹת.
מְדַשְׁדְּשִׁים בְּרַגְלַיִם עֲיֵפוֹת.
עוֹבְרִים עַל פְּנֵי הַכְּנֵסִיָּה הַמִּתְגַּבַּהַת
מִשְּׁמֹעַ שַׁעְוָתָם.

עַל מַדְרֵגוֹת הַכְּנֵסִיָּה
יַלְדָּה אִינְדְיָאנִית, לְחָיֶיהָ אֹדֶם קֹר.
לְבוּשָׁה בֶּגֶד כַּפְרִי רָקוּם כְּדֵי לִזְכּוֹת
בִּפְרוּטָה: לְצַלֵּם אָדוֹן! תְּמוּנָה!

בְּיָדָהּ הָאַחַת סוֹחֶבֶת יַלְדּוֹן מְנֻזָּל.
מִכְנָסָיו חוֹשְׂפִים שֵׁת עֲגַלְגַּל.
בְּיָדָהּ הַשְּׁנִיָּה מְחַטֶּטֶת בְּאַפָּהּ.



יָם שָׁחֹר / אוֹדֶסָה
יָרֵחַ לָבָן מֵטִיל קֻבִּיּוֹת סֻכָּר
אֶל הַיָּם הַשָּׁחֹר.

בַּשְּׂדֵרָה הַגְּדוֹלָה
עַלְעָלִים פּוֹרְטִים עַל פְּסַנְתֵּר הָאוֹר.

עֵצִים נִרְעָדִים מֵחַלְחָלַת הָעֶרֶב.
צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נֶחְבָּטוֹת
נוֹפְלוֹת עַל צְלָבִים זְקוּרִים
שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת.

הָרְחוֹב מִתְרוֹקֵן.
שָׁלשׁ נָשִׁים זְקֵנוֹת
אוֹחֲזוֹת מִטְרִיָּה אַחַת.



מִנַּיִן צָפָה / פּוֹלִין
מִנַּיִן צָפָה חָבִית כֵּהָה, פְּגוּמַת שׁוּלַיִם, בַּשִּׁפּוּעַ
שֶׁל כְּפָר נֶעֱזָב שֶׁעוֹבְרִים וְשָׁבִים חוֹמְקִים מֵאוֹתוֹתָיו –
מָה אֶעֱשֶׂה בַּדִּמּוּי הַמַּכֶּה בִּי,
כְּשֶׁחָבִית צָפָה מִתּוֹךְ עֵינַי הָעֲצוּמוֹת בְּקֶשֶׁב
לְקוֹלָהּ שֶׁל וִיסְלָבָה שִׁימְבּוֹרְסְקָה
שֶׁכְּמוֹ אִמִּי נוֹלְדָה שָׁם.
חֲזָקָה כְּמוֹתָהּ. כְּמוֹתָהּ שָׂרְדָה אֶת הַמֵּאָה.
הַכְּפָר בִּלְתִּי קַיָּם עֲדַיִן
אֲבָל בְּזִכָּרוֹן רָחָב יוֹתֵר
קַיָּם בְּעִמְקֵי יָם.
תֵּבָה רְחוֹקָה, עַרְסָל, סִירָה,
אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים עֲטוּפֵי שְׂמִיכָה סְפוּנִים בָּהּ


פּוֹרְטוּגָל
1. תַּהֲלוּכָה
כְּנֵסִיָּה כַּפְרִית.
גְּבָרִים יְחֵפִים בְּבִגְדֵי מַלְכוּת
נוֹשְׂאִים אֶת פֶּסֶל הָאֵם
הַנּוֹשֵׂאת אֶת בְּנָהּ הַמּוּבָס
עַל כַּפּוֹתֶיהָ.
פָּנֶיהָ לַמָּרוֹם.
הַנָּשִׁים סָבִיב
הֵן הָאֵם הַבּוֹכִיָּה.
יֵשׁוּ הוּא הָאִשָּׁה
הַמְדַמֶּמֶת בְּתוֹכֵנוּ

2. חוֹף נַאזַארֶה
מוּל יָם עִקֵּשׁ
צוֹעֵק כָּחֹל פִּתְאוֹמִי.
עַל דּוּכַן קְרָשִׁים
דָּגִים חֲנוּטִים מֻכֵּי דְּמָמָה
עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִמְכִירָה

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת – לוּלְאוֹת מֶלַח
כְּמוֹ יֹפִי מוּזָר שֶׁל סָרִיג,
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת חוּטֵי דָּגִים
כְּחַיָּלִים מְאֻשָּׁרִים לְאַחַר מוֹתָם


3. רְצִיף רַכֶּבֶת
סַפְסָל יָשָׁן. קֻפַּאי אֶחָד.
אִישׁ צָנוּם בְּתַחֲנָה נִשְׁכַּחַת
לְבַדּוֹ בָּרְצִיף
פּוֹסֵעַ אָנֶה וָאָנָה.
הַלַּיְלָה בּוֹלֵעַ רְחָשִׁים, סוֹפֵג קוֹלוֹת,
פָּנָס מְטִיל אֲלֻמָּה עַל הַקִּירוֹת:
מְצֻיָּרוֹת עֲלֵיהֶן נָשִׁים בַּחֲצָאִיּוֹת תְּפוּחוֹת מְלַקְּטוֹת שִׁבֳּלִים
– מָתַי תַּגִּיעַ הָרַכֶּבֶת הֵן שׁוֹאֲלוֹת –

הָאִישׁ מַמְתִּין.
רֵיחַ עִטְרָן, זֶפֶת, אֵד קָלוּשׁ שֶׁל שֶׁתֶן וְאַלְכּוֹהוֹל.
הַתַּחֲנָה דּוֹמֶמֶת.
דָּבָר אֵין עוֹד בָּעוֹלָם.
מָתַי תְּהַדְהֵד הָאֲדָמָה
אֶת הָרַכֶּבֶת הַבָּאָה
תִּשְׁלֹף אוֹתוֹ מִן הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.

תֻּפֵּי בַּרְזֶל עוֹלִים מִמֶּרְחַקִּים, רַכֶּבֶת אַלִּימָה מַכָּה בְּאַדְנֵי הַמְּסִלָּה,
גּוּפוֹ שׁוֹמֵעַ כְּמוֹ עֵדֶר בִּיזוֹנִים שׁוֹעֵט מַרְעִיד בָּאֲדָמָה,
עוֹד רֶגַע יְכַסֶּה עָלָיו בִּסְעָרָה


אֶרֶץ צְפוֹנִית
1
בְּבִקְתָּה צְפוֹנִית קָרָה
מֻקֶּפֶת מֶרְחָבִים
שְׁנָתִי נוֹפֶלֶת לִתְהוֹם אֲפֵלָה

שׁוֹמַעַת נְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל צִפּוֹר
פְּעִימוֹת שְׁחֹרוֹת מִמַּעֲבֵה הָאֲדָמָה

מִלְּמַעְלָה מְבַצְבֵּץ סֶדֶק אוֹר
שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת לִקְרָאתִי. הֵיכָן אֲנִי

2
חָצֵר. גָּדֵר. בָּתֵּי עֵץ.
אֵדִים עוֹלִים מִתְּעָלָה.
רוּחַ קַלָּה.
צְמַרְמֹרֶת שֶׁל שִׁלְהֵי לַיְלָה.
זֵכֶר שְׁבִיב חֲלוֹם
כְּתִינוֹק נָטוּשׁ
שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר

רֶכֶס הָרֵי גְוִילִין / סִין
1
הָרֵי גְוִילִין כְּשַׁיֶּרֶת נְזִירִים
מְלַוָּה אֶת זְרִימָתוֹ שֶׁל נָהָר הַיַּאנְג־צֶ'ה.
קַוֵּי מִתְאָר שֶׁל הָרִים דַּקִּים
כְּרִשּׁוּם דְּיוֹ עַל גְּוִילִים עַתִּיקִים

2
הֲרֵי גְוִילִין מַרְהִיבִים
מִתְחַדְּדִים לַמָּרוֹם
צוֹנְחִים מַטָּה
רָצוֹא וָשׁוֹב.
כְּתַרְשִׁים אוּלְטְרַסָאוּנְד
שֶׁל הַוְּרִידִים הַפְּגוּעִים שֶׁל אִמִּי


סַן פְרַנְצִיסְקוֹ
1. הֲלִיכַת בֹּקֶר עַל חוֹף הַמִּפְרָץ
תָּרְנֵי סְפִינוֹת נָעִים לְאִטָּם מְעַרְסְלִים אֶת הַיָּם.
הַגֶּשֶׁר הַמֻּכְסָף נִפְרָשׂ, הָרְצִיף מַתְחִיל לְהִתְעוֹרֵר,
שְׂדֵרוֹת הַדְּקָלִים פּוֹרְשׂוֹת מְנִיפוֹת יְרֻקּוֹת,
רֵיחַ אַצּוֹת וְיָם עַתִּיק מָלוּחַ.
עוֹבְרִים וְשָׁבִים יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָלִים לָנוּחַ,
מִתְבּוֹנְנִים בַּמַּיִם הַיְרֻקִּים, חוֹמְדִים לָצוֹן
עִם זַהֲרוּרֵי אוֹר בָּאִים וְהוֹלְכִים.
צָעִיר חֲשׂוּף חָזֶה מְקֻעְקָע, קוֹרֵא עִתּוֹן, מְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ,
מְנוֹפֵף בְּיָדָיו, גּוֹעֶה בִּצְחוֹק תְּרוּעָה.
זוּג יוֹנִים מִתְבּוֹנֵן בַּהֲלִיכָתִי הַחֲפוּזָה בְּשֶׁקֶט סַלְחָנִי, בְּתִמָּהוֹן.
אֶפְגּשׁ בְּדַרְכִּי אֶת יְדִידַי הַמֻּכָּרִים – אוֹטוֹבּוּסִים, חַשְׁמַלִּיּוֹת,
מְכוֹנוֹת לְמִמְכָּר עִתּוֹנִים, פִּנַּת מִשְׂחָק לִילָדִים, קָרוּסֶלָה עִם סוּסִים.
רוּחַ מְלוּחָה נוֹשֶׁבֶת בַּפָּנִים, שְׁחָפִים, רֵיחַ מְמַכֵּר שֶׁל לֶחֶם טָרִי,
הַהוֹמְלֶס בַּפִּנָּה.


2. בַּגַּן
בַּגַּן בְּסַן־פְרַנְצִיסְקוֹ מִזְרְקוֹת מַיִם
פִּרְחֵי שֶׁמֶשׁ, אֲבָנִים מוּטָלוֹת אַפְּרַקְדָּן
מַאֲזִינוֹת לִנְבוּאַת צִפֳּרִים.
צִפּוֹר בּוֹהֶקֶת בְּשָׁחֹר טוּרְקִיז
מְנִיעָה אֶת הָאֲוִיר מִשְׁתַּהָה בּוֹ.
זֶה הַגַּן שֶׁלָּהּ. בּוֹ הִיא מוֹלֶכֶת.
רֹאשָׁהּ בְּהִנְהוּן מַתְמִיד
כְּאוֹמֶרֶת לָעוֹלָם –
הַכֹּל נָכוֹן. עַכְשָׁו. תָּמִיד.
הַכֹּל קַיָּם.

בְּמִקְרֶה הִגַּעְתִּי לְכָאן.
אֲנִי הַגַּן. אֲנִי הַצִּיּוּר לְתוֹכוֹ יִשְׁתַּקְּפוּ
קוֹלוֹת הָעוֹלָם
מִצִּנּוֹרוֹת הַנֵּבֶל וּמִזְרְקוֹת הַגַּן

3. חַלּוֹן
בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית בְּסַן פְרַנְצִיסְקוֹ
אֲנִי פּוֹתַחַת חַלּוֹן לָחוּשׁ אֶת נְשִׁימַת הַלַּיְלָה.
כְּהַיְדִי בַּת הֶהָרִים, מִמִּזְרַן הֶחָצִיר בַּעֲלִיַּת הַגַּג שֶׁל סַבָּא
בְּבִקְתָּה בֶּהָרִים, אֶשָּׂא עֵינַי –
לֹא אֶת נִיחוֹחַ פִּרְחֵי הַבָּר הַמִּתְעַצְּמִים בַּחֲרִיפוּת הַלַּיְלָה
אָחוּשׁ, לֹא כּוֹכָבִים טְהוֹרִים יוֹקְדִים כְּסַפִּירִים בְּכֶתֶר הַשָּׁמַיִם
רַק אוֹרוֹת נֵאוֹן בְּבִנְיָנִים רַבֵּי קוֹמוֹת מִתְגַּבְּהִים מֵעָלַי
כְּתוֹלְעֵי עֲנָק חוֹסְמִים אֶת רוּחַ הַמִּפְרָץ הָעַרְפִלִּית
אֶת גּוּף הַלִּוְיָתָן הַדּוֹמֵם רוֹטֵט שֶׁל יַם אֲדֹנָי


4. בַּגַּן הַיַפָּנִי
מַפָּל זָעִיר, תֵּה יָרֹק וְעוּגִיּוֹת מַזָּל
עֵצִים דַּקִּים מַאֲזִינִים לְאִיתוּת סָמוּי
צוֹמְחִים בִּשְׂפַת שִׁינְטוֹ.

שַׁחֲרוּר נְזִירִי בָּא לִקְרָאתִי
מַחֲוֶה קִדָּה
דּוֹלֶה מַטְבְּעוֹת בְּרָכָה.

סְבִיב הַפָּגוֹדָה אֲבָנִים חֲלָקוֹת–
כְּכַלְבֵי־יָם נִרְדָּמִים בְּשַׁלְוָה
עַל מִישׁוֹר חָצָץ לָבָן


5. בַּיַּעַר
סָבִיב לָעִיר מַפְּלֵי רוּחַ
עֵצִים מִתְרוֹצְצִים עַל גִּבְעָה
נֶחְפָּזִים זֶה אֶל זֶה מוֹסְרִים שְׁמוּעָה

מַעֲרֵה הַיַּעַר שֶׁלִּי. הִמְתִּין כָּאן אַלְפֵי שָׁנִים –
מְרֻבַּד עַלְעָלִים מְנֻמְּרֵי אוֹרְצֵל, מְנִיפוֹת שְׁרָכִים,
קְרִירוּת טַחַב, זִמְרַת צִפּוֹר צְלוּלָה –
עֲצֵי סֶקוֹיָה מַקִּיפִים אֶת הַדְּמָמָה

צִפּוֹר שַׁקְדָנִית מְנַקֶּרֶת פַּלְגֵי מַיִם
שֶׁבַע פְּעָמִים מַרְכִּינָה מַגְבִּיהָה רֹאשָׁהּ
שֶׁבַע פְּעָמִים טוֹבֶלֶת מְסַחְרֶרֶת גּוּפָהּ
מְנַעֶרֶת זִמרוּר מַיִם. כּוֹהֶנֶת פֻּלְחַן רַחֲצָה

תְּנוּעָה אִטִּית שֶׁל מַצְלֵמָה מִתְרַחֶקֶת
לֵב מְקֻלָּף מוּטָח אֶל גֶּזַע עֵצִים מְחֻסְפָּסִים.
גּוּף מִתְפַּזֵּר בַּיַּעַר הוּא חִיּוּךְ נָמוֹג

עֲצֵי סֶקוֹיָה עֲנָקִים חוּמִים מִתְגַּבְּהִים בְּיַעַר אַפְלוּלִי
עַמּוּדֵי יָכִין וּבֹעַז בְּמִקְדַּשׁ הַשָּׁמַיִם
אוֹר פּוֹלֵשׁ אֶל הָאֵינְסוֹפִי

אִינְדּוֹנֶזְיָה
אֲנִי מְנִיעָה אֶת קַרְסֻלַּי בִּתְנוּעוֹת מַעְגָּלִיּוֹת
כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְתִּי בְּשִׁעוּרֵי יוֹגָה, אוּלַי כָּךְ
אָבִיא שָׁלוֹם לָעוֹלָם, אוֹ לְפָחוֹת אוֹרִיד גֶּשֶׁם.
מִשּׁוּם מָה אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּפַאֲתֵי כְּפָר קָטָן
בְּאִינְדּוֹנֶזְיָה, בְּשְׁבִיל שֶׁנִּפְתַּח אֶל שָׂדוֹת יְרֻקִּים
מְלֻוִּים תְּעָלוֹת מַיִם –
בִּקְתוֹת קַשׁ הִצְטַנְּעוּ בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.
עֲצֵי קוֹקוֹס עָמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר
הִבִּיטוּ בָּנוּ בִּיהִירוּת וְחֶמְלָה, אִפְשְׁרוּ לָנוּ לַעֲבֹר.
כֵּן, הָיִינוּ לְבַדֵּנוּ, זָרִים בְּמָקוֹם שֶׁנִּדְמָה בְּרוּךְ אֱלֹהִים.
אִישׁ עֲמוּס עֲרֵמַת זְרָדִים עָבַר עַל פָּנֵינוּ,
הֵנִיד רֹאשׁוֹ אֵלֵינוּ בְּחִיּוּךְ תָּמִים.
תְּנוּעַת הַקַּרְסֹל מְעַיֶּפֶת. אֲנִי מְלַכְסֶנֶת מַבָּט
אֶל פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם, אֶל טוּר הָאֲוָזִים
הַמְלַהֲגִים בְּשׁוּלֵי הַשְּׁבִיל.
כְּשֶׁחָזַרְנוּ מֵהַמַּסָּע הַכֹּל הִתְהַפֵּךְ. גַּם שָׁם
הִתְחִילוּ לִזְרֹק אֲבָנִים, לִשְׂרֹף שָׁמַיִם


אִירְלַנְד
1. בֶּלְפַסְט
בַּנָּמֵל שֶׁל בֶּלְפַסְט עֲגוּרָנֵי עֲנָק צְהֻבִּים
זוֹכְרִים אֶת הַטִּיטָנִיק שֶׁהִפְלִיגָה אֶל אָבְדָנָהּ.
עַכְשָׁו חוֹמוֹת אֲבָנִים חוּמוֹת
חוֹצוֹת אֶת הָעִיר בֵּין שִׂנְאָה לְשִׂנְאָה.
קִירוֹת גְּרָפִיטִי שׁוֹלְחִים אֶגְרוֹפִים בְּעַד וְנֶגֶד.
צְלָבֵי כְּנֵסִיּוֹת מְגַלְגְּלִים עֵינַיִם כְּלַפֵּי מְרוֹמִים.
עֲנָנִים מִתְבּוֹנְנִים בְּלַהֲקוֹת אֲוָזֵי בָּר נוֹדְדִים.
בֵּין עֲצֵי הַחֹרֶשׁ וְהַיַּעַר סָבִיב לָעִיר
מַמְתִּינִים אֵלִים קֶלְטִיִּים יְרֻקֵּי עַד

2. בֵּיתוֹ שֶׁל דָּנִיֵּאל אוֹקוֹנוֹר
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית בְּבֵיתוֹ שֶׁל דָּנִיֵּאל אוֹקוֹנוֹר
מַסְגִּילִים לִקְרָאתִי זַהֲרוּרֵי אוֹר –
אָחוּ בָּר מַמְתִּין לִי מִכְּבָר.
פִּרְחֵי לִילָךְ מִצְטַחֲקִים אֵלַי: חִכִּינוּ לָךְ!
רוּחַ קַלָּה מְנִיעָה שִׁבֳּלִים וְרַחַשׁ דְּבוֹרִים.
שְׁבִיל מוֹלִיךְ אֶל שַׁעַר עֵץ יָשָׁן
נִפְתָּח אֶל קַו רֶכֶס אֶל גִּבְעוֹת עוֹלָם.
מֵעֵבֶר לָהֶן מַחְרִישׁ הַיָּם.


בֶּרְלִין
שְׁנַת אַלְפַּיִם וְחָמֵשׁ לִסְפִירָתוֹ.
בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל בֶּרְלִין, בְּמֵי אֲגַם מְלָאכוּתִי
מְגַחֲכִים כְּרִישֵׁי אָלוּמִינְיוּם:
הֵם בְּנֵי יֵשׁוּ הַחֲדָשִׁים.
כְּמוֹ צָפִים מְהַלְכִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

הַדָּגִים הַחַיִּים בֶּאֱמֶת
מְשַׁיְּטִים בָּאֲגַם
נָסִים מִפָּנַי

הַדָּגִים הַכְּסוּפִים שָׁטִים בִּמְצוּלָה שְׁחֹרָה
נָעִים בִּתְנוּעַת טַאי־צִ'י רְדוּמָה.
עַל גַּבָּם כְּתָמִים אֲדֻמִּים
שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה בְּדֻגְמַת הַכֶּתֶם.
כָּל כֶּתֶם יְחִידִי לְעַצְמוֹ
כְּמוֹ קוֹד גּוֹרָל אִישִׁי
קוֹד הַחְתָּמָה –
לְסַמֵּן מֵרֹאשׁ אֶת כֶּתֶם הַדָּם שֶׁיִּפְרֹץ
כְּשֶׁיַּכֶּה הַגַּרְזֶן בָּרֹאשׁ


כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי בְּעִיר זָרָה
כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי בְּעִיר זָרָה.
יוֹשֶׁבֶת בְּדֶלְפֵּק הַפָּאבּ מִתְבּוֹנֶנֶת מִבַּעַד הַחַלּוֹן
בְּצָעִיר רוֹחֵץ בַּאֲדִישׁוּת אֶת הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי.
לְרֶגַע נֶעֱצָר. מְלַטֵּף אֶת יְרֵכֶיהָ
כְּמוֹ אִשָּׁה אֲבוּדָה.
רַדְיוֹ מְטַמְטֵם אֶת אָזְנִיּוֹת הַשֵּׁמַע
מֶלְצַר שׁוֹפֵךְ בִּירָה כְּמוֹ צֶבַע.
זוּג צָעִיר יוֹשֵׁב לְיָדִי מְתַכְנֵן אֶת חֲתֻנָּתוֹ.
חֲבָל עַל הַזְּמַן, אוֹמֵר הַבָּחוּר,
מְנַשֵּׁק אֶת עֵינֵי זוּגָתוֹ.
מִתְבּוֹנֵן בִּי. כְּאִלּוּ אֲנִי עִיר זָרָה


מתוך 'ריסים':

טרום טיסה

בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה בָּאֲגַף הָרֵיק
(הִקְדַּמְתִּי לָבוֹא הַפַּעַם)
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מַמְתִּינָה.
כְּמִפְרַשׂ סְפִינָה
נִשְׁמָתִי נִמְלֵאת לְפֶתַע
חֶדְוָה. הַכָּרַת תּוֹדָה.

שָׁמַיִם רְחָבִים נִבָּטִים
בְּאַדְמוּמִית שְׁקִיעָה
מֵחַלּוֹנוֹת שְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
אֶשְׁקַע בְּנֹעַם הַיְּקוּם.
לֹא אֵדַע אִם עוֹדִי יְשֵׁנָה
אִם עוֹדִי קַיֶּמֶת.

לְאַחַר שָׁעָה קַלָּה אֲנָשִׁים מַגִּיעִים.
אַחַד הַנּוֹסְעִים מַזְכִּיר לִי אִישׁ מִזְדַּקֵּן
שֶׁלִּפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת עָמַד כְּפוּף-גֵּו
וְהִשְׁתַּעֵל שִׁעוּל יָבֵשׁ מְמֻשָּׁךְ בַּכְּנִיסָה לְמִסְעָדָה.
זִהִיתִי אוֹתוֹ; גּ'וֹרְג' שֶׁהָיָה מוֹרֶה שֶׁלִּי בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה.
הוּא לֹא הִכִּיר אוֹתִי. טֶרֶם יָדַע שֶׁמּוֹתוֹ קָרֵב.


טיסה הלוך

שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת מַמְרִיא הַמָּטוֹס מֵעַל הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי.
לִישׁוּעָתִי אֶבְלַע גְּלוּלַת נוֹמְבּוֹן וְאִישַׁן חָמֵשׁ שָׁעוֹת כְּפִי שֶׁהִבְטִיחַ לִי הָרוֹפֵא.
גּוּפִי שׁוֹקֵעַ. חֲמֵשׁ הַשָּׁעוֹת הוֹפְכוֹת בְּמַטֵּה קֶסֶם לְחָמֵשׁ נְעָרוֹת שׁוֹבָבוֹת שֶׁרוֹחֲפוֹת סְבִיבִי,
מְצַחְקְקוֹת, מְרָכְלוֹת, רוֹקְדוֹת. מִתּוֹךְ עֵינַי הָעֲצוּמוֹת אֲנִי מְנַסֶּה לִלְכֹּד אוֹתָן
כְּפַרְפָּרִים בְּחַכָּתִי, לְהַשְׁחִיל אוֹתָן בְּזִכָּרוֹן פּוֹאֶטִי,
לִכְשֶׁאָקִיץ מִכֹּבֶד עֲיֵפוּתִי אֶרְשֹׁם אֶת מַעַלְלֵיהֶן,
אֵיךְ בְּחֶדְוָתָן מָנְעוּ מִמֶּנִּי לִכְעֹס עַל שֶׁפָּרְעוּ אוֹתִי,
פִּתּוּ אוֹתִי לִסְבֹּר שֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה, כְּדֵי שֶׁהַזְּמַן יַחֲלֹף בִּמְהֵרָה,
מָנְעוּ מִמֶּנִּי מִלִּפְקֹחַ אֶת עֵינַי וּלְגַלּוֹת שֶׁהֵן תַּעְתּוּעֵי רוּחִי,
שֶׁמֵּאַהֲבָתָהּ אוֹתִי, שָׁלְחָה אוֹתָן לִשְׁמֹר שְׁנָתִי.


אגם קומו מאג'ורה

1.
אֲגַמִּיּוֹת שְׁחֹרוֹת
חוֹצוֹת בְּרַכּוּת אֶת הָאֲגַם
מְעַרְסְלוֹת שְׁנָתוֹ.

נִפְקָח לְאִטּוֹ מִכֹּבֶד עַפְעַפָּיו
עוֹלֶה הָאֲגַם מֵעַרְפִלָּיו.
שִׁלְהֵי חֹרֶף.

אִשָּׁה מְלַמֶּדֶת יֶלֶד קָטָן
לִקְלֹעַ חַלּוּקֵי אֶבֶן עַל רִצּוּדֵי הַמַּיִם
אַדְווֹת הַמַּיִם מִצְטַחֲקוֹת
בְּחֶדְוָה


2.
צוֹפִים אֶל הָאֲגַם
שְׁנֵי סַפְסְלֵי מַתֶּכֶת יְרֻקָּה.
מִתְיַדְּדִים זֶה עִם זֶה
הֵם מְרָכְלִים עָלֵינוּ
שֶׁעָבַרְנוּ כָּאן.

יפן / כמו הייקו


הַגַּן מִתְכַּוֵּן לַבְּרֵכָה
הַבְּרֵכָה לַשָּׁמַיִם
הֶחָצָץ -
לְרִבּוֹא הַדְּבָרִים

*
תְּמָנוּן לָבָן
רוֹבֵץ עַל הַר פוּגִ'י
שׁוֹלֵחַ זְרוֹעוֹתָיו

*
שְׂרוֹכֵי חָלָב
נוֹזְלִים
מִפִּטְמַת הָהָר

*
רִבּוֹאוֹת פָּנָסֵי פְּרִיחָה
נִצָּתִים לְפֶתַע.
הַלַּהַט הַוָּרֹד-לָבָן.
פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן.

*
שִׁכּוֹרִים מִיֵּין הַסָּאקֶה
פְּרָחִים נִשְׁפָּכִים
עַל גְּדוֹתֵיהֶם
מִכּוֹס לִבִּי


ליסבון: חזיון זאבים

אֶת מַצְלֵמַת הָעַיִן אֶקַּח אִתִּי מֵרְחוֹב אוֹגוּסְטָה
שֶׁמּוֹלִיךְ מִמֶּרְכַּז הָעִיר אֶל הַחוֹף, שָׁם אִישׁ נְמוּךְ קוֹמָה
עוֹמֵד בְּפִנַּת רְחוֹב, עִם גִּיטָרָה, שָׁר שִׁירֵי פָּאדוֹ נִכְמְרֵי לֵב,
מְצַיֵּר עַל הַמִּדְרָכָה חֶזְיוֹן זְאֵבִים בְּתוֹךְ קַרְנֵי אוֹר זוֹרְחִים בָּאֲפֵלָה,
וּמֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא חָכָם מִיֶּשׁוּ כִּי הוּא שׁוֹתֶה לְשָׁכְרָה.
זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, הוּא אוֹמֵר, שֶׁיֶּשׁוּ קָם לִתְחִיָּה.


ליסבון: פסל המדונה הלבנה

מָדוֹנָה מֵאֶבֶן לְבָנָה, עוֹמֶדֶת לְבַדָּהּ בָּאֲגַף הָאָפֵל.
אוֹר מוּעָט נִשְׁפָּךְ מֵחַלּוֹן עֶלְיוֹן.
בְּשׁוּלֵי הַקָּתֶדְרָלָה, מוּאֶרֶת, היא
נוֹשֵׂאת יָדֶיהָ פְּגוּעוֹת הָאֶצְבָּעוֹת,
(הֲלֹא עַל כֵּן זָנְחוּ אוֹתָהּ שָׁם)
מִתְפַּלֶּלֶת לְבַדָּהּ בִּמְסִירוּת.
רַק הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת
שֶׁל אֱמוּנָה גְּדוֹלָה וֶאֱלֹהִים.


אקוודור: כפר נדח.

בְּצִנַּת הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד
בְּפֶתַח מַכֹּלת מְקוֹמִית
סִיַּמְנוּ אֶת יוֹם כִּפּוּרִים
בְּמַאֲפֶה חַם מֵהַתַּנּוּר
וְיוֹגוּרְט חֲמַצְמַץ טָרִי.

אַתָּה הִתְפַּלַּלְתָּ
בְּעֵמֶק הָאֲבָנִים, בֵּין מַפָּלִים
וּשְׁרָכִים חֲרִישִׁיִּים. נְשָׁרִים חָגוּ מֵעַל.

אֲנִי יָשַׁבְתִּי בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית, שׁוֹמַעַת שִׂיחוֹת
שֶׁל כַּפְרִיִּים בְּשָׂפָה בִּלְתִּי מֻכֶּרֶת,
קַשּׁוּבָה לָאֲדָמָה הָרוֹעֶדֶת שֶׁהָפְכָה אֶת הָעִיר בַּיְּמָמָה הַקּוֹדֶמֶת.
בָּאֹפֶק נָזְלוּ שְׂרוֹכֵי שֶׁלֶג עַל הַר קָטוּם.

יְלָדִים שֶׁטֶּרֶם רָאוּ זָרִים כְּמוֹתֵנוּ בָּהוּ בָּנוּ, צִחְקְקוּ.
כְּלָבִים רִחְרְחוּ בָּנוּ בְּסַקְרָנוּת.
זָכַרְתִּי אֶת אֱלֹהַי עָטוּף טַלִּית בַּיָּמִים
הַנּוֹרָאִים הָהֵם.


ניו-ג'רסי: עגל הזהב

אֶת עֵגֶל הַזָּהָב רָאִיתִי בְּפִנַּת רְחוֹב
בִּנְיוּ גֶּ'רְסִי שְׁכוּנַת הוֹבּוֹקֵן.
פֶּסֶל אַיָּל עֲנָק, גֵּאֶה, זָקוּף, מִזָּהָב.
עוֹמֵד עַל כַּן מֻגְבָּהּ
בְּפֶתַח אוּלַם אֵרוּעִים
מַשְׁקִיף עַל הָרְחוֹב.
קַרְנָיו הָעֲנֵפוֹת עוֹקְדוֹת שָׁמַיִם.


ניו- ג'רסי: השמע אותותיך

מִמְּרוֹמֵי הַצִּנּוֹרוֹת הַשְּׁחֹרִים לְקֵרוּר/חִמּוּם בְּתִקְרַת הַסּוּפֶּרְמַרְקֶט בִּנְיוּ-גֶּ'רְסִי,
מִבָּלוֹנֵי דִּיסְנִילֶנְד שֶׁתְּלוּיִים עַל הַתִּקְרָה, מֵעַל הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַתַּפּוּחִים,
הָאָנָנָס וְהַחַסָּה, הוֹפַע נָא אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי.
מִבַּעַד בַּקְבּוּקֵי הַמַּשְׁקָאוֹת, הַגְּבִינוֹת, פְּרוּסוֹת הַבָּשָׂר וְכִכְּרוֹת הַלֶּחֶם,
מֵחֲרִיצֵי הַמַּרְצָפוֹת, מֵרֵיחַ גּוּפָם הֶחָמִים שֶׁל הָעוֹמְדִים לְפָנַי בַּתּוֹר, הֱיֶה אֲשֶׁר תִּהְיֶה.
מִבַּעַד עֵינֵי הַזַּבָּנִית הַשְּׁחַרְחֹרֶת, מִיָּדָיו הַמְּחֻסְפָּסוֹת שֶׁל הַהִיסְפָּנִי אַחֲרַאי הַמַּדָּפִים,
הָאֵר פָּנֶיךָ מִבַּעַד עַגְמוּמִית הַשְּׁקִיעָה הָרוֹבֶצֶת מֵעֵבֶר לְגַגּוֹת הַבָּתִּים
בַּחוּץ. הַשְׁמַע אוֹתוֹתֶיךָ


קליפורניה: הסוס שהזמן שכח

"הַסּוּס שֶׁהַזְּמַן שָׁכַח" -
כָּתוּב עַל גַּב סֵפֶר
בְּסִפְרִיָּה עֲמוּסַת כְּרָכִים
בַּאֲחֻזַּת עֲנָק בְּקָלִיפוֹרְנְיָה.
הָאֲחֻזָּה הַיְשָׁנָה לֹא מַרְשָׁה לַזְּמַן לִשְׁכֹּחַ אוֹתָהּ
פּוֹשֶׂקֶת רַגְלֶיהָ לְתַיָּרִים מִזְדַּמְּנִים.
הַסּוּס בְּתוֹךְ הַדַּפִּים הַמַּצְהִיבִים
בְּסֵפֶר שֶׁאָסְרוּ עָלַי לְהַבִּיט אֶל תּוֹכוֹ -
מַמְשִׁיךְ לִדְהֹר


קליפורניה: תצפית לויתנים

הַסְּפִינָה אָן-מָארִי מַפְלִיגָה
לְתַצְפִּית לִוְיָתָנִים.
אֲנָשִׁים חֲמוּשִׁים בְּמַצְלֵמוֹת
צוֹבְאִים עַל הַסִּפּוּן
לִקְרַאת הַדְרַת מַלְכוּת

דּוֹלְפִינִים קְטַנִּים מְדַלְּגִים וְשָׁבִים.
הַלִּוְיָתָן נוֹשֵׁף בְּבוּז סִילוֹן נְתָזִים -
מַחְלִיק לְמַעֲמַקִּים אֲפֵלִים
נִבְלָע בְּקַרְקָעִית הַיָּם הָאֵינְסוֹפִי
מְסָרֵב לַקִּרְקָס הָאֱנוֹשִׁי.





סן פרנציסקו: נסיעה באוטובוס


1.
כְּשֶׁיָּשְׁבוּ זֶה מוּל זוֹ בְּאוֹטוֹבּוּס פַּרְוָרִים
דִּבְּרוּ עַל הַנּוֹף, מַסְלוּל הַנְּסִיעָה,
הַמִּסִּים, הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעִירִיָּה.
דִּבְּרוּ בִּנְעִימוּת. הֶחְלִיפוּ מִסְפְּרֵי טֶלֶפוֹן.
רַק כְּשֶׁיָּרְדָה מֵהָאוֹטוֹבּוּס הֵסֵבָּה אֵלָיו רֹאשָׁהּ -
שְׁמִי מֶרִי, אָמְרָה.
שְׁמִי גּ'וֹן.


2.
כְּשֶׁדֶּלֶת הָאוֹטוֹבּוּס נִפְתַּחַת
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת פּוֹרְצִים בִּסְעָרָה.
הָאִישׁ שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי
קוֹרֵא בְּעִתּוֹן.
בָּעִתּוֹן תַּצְלוּם שֶׁל אֲנָשִׁים
יוֹשְׁבִים בְּאוֹטוֹבּוּס וְקוֹרְאִים בְּעִתּוֹן.


מנהטן: נסיעה באוטובוס

קוֹלוֹ גְּרוֹנִי, עָמֹק, רָחָב וּמִתְעַגֵּל -
כֵּן, אָחִי, הוּא אוֹמֵר, אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת יָוָן
אֲבָל נוֹסֵעַ אֵלֶיהָ כְּמוֹ אֶל אֲהוּבָה
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִפָּטֵר מִמֶּנָּה.
אֵינִי רוֹאָה אֶת פָּנָיו
רַק אֶת קוֹלוֹ הָאִטִּי הַסַּבְלָנִי אֶשְׁמַע.
הוּא יוֹשֵׁב בָּאוֹטוֹבּוּס בַּסַּפְסָל מֵאֲחוֹרַי.
אֲנִי מוֹצֵאת סִבָּה לִפְנוֹת וְלִשְׁאֹל אוֹתוֹ:
הַאִם אֲנִי בָּאוֹטוֹבּוּס הַנָּכוֹן?
הוּא עוֹנֶה בַּאֲדִיבוּת חֲבִיבָה. [הוספתי נקודה]
גּוּפוֹ רָחָב וְנָדִיב, כְּפִי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְצַפּוֹת מִגּוֹן קוֹלוֹ.
שְׂעָרוֹ אָרֹךְ, הִיפִּי לְמֶחֱצָה.
אֲנִי מֻפְתַּעַת מִתְּנוּעַת גּוּפוֹ הַקַּלָּה
בְּרִדְתּוֹ מֵהָאוֹטוֹבּוּס.


מנהטן: מבט אל העיר שמעבר לנהר ההדסון

מַעֲבַר לַהַדְסוֹן נִצֶּבֶת מַנְהֶטְן בְּבִטְחָה - לְטָאָה עֲנָקִית אֲפֹרָה.
קַשְׂקַשֵּׂי הַבִּנְיָנִים נִצָּבִים, נֶאֱבָקִים זֶה בָּזֶה, מִתְגַּבְּהִים כְּמִגְדָּלִים.
בִּצְהָרַי הַיּוֹם אֶרְאֶה אֶת הָעִיר מוּצֶפֶת בֹּהַק, גֵּאָה, חֲשׂוּפָה.
לִפְנוֹת עֶרֶב אֶרְאֶה אוֹרוֹת נִצָּתִים.
בָּעֶרֶב אַפְרוּרִית מְרַכֶּכֶת אֶת פָּנֶיהָ, בָּתִּים מְנַמְנְמִים בִּשְׂמִיכַת עֲרָפֶל.
הָעִיר נָמוֹגָה. אֵינְסוֹף אוֹרוֹתֶיהָ מַתְוִים אֶת מִתְאַר גּוּפָהּ.

רַק אֶת הָאֲנָשִׁים הַחַיִּים בָּעִיר מֵעֵבֶר לַהַדְסוֹן לֹא אֶרְאֶה.
לֹא אֶרְאֶה אֶת הַשְּׂמֵחִים, הָעֲצוּבִים, הָאוֹהֲבִים, הַשּׂוֹנְאִים,
אֶת מָרֵי הַנֶּפֶשׁ, הָעוֹלְזִים, הַשְּׁתוּיִים, הַהוֹמְלֶסִים, הַמְּשֻׁגָּעִים.
וְאֶת הָעֲשִׁירִים, הַפּוֹעֲלִים, הַתַּיָּרִים. לֹא אֶרְאֶה אֶת הָאֲנָשִׁים
בַּמִּשְׂרָדִים מוּל הַמַּחְשְׁבִים, אֶת הַבְּרוֹקֶרִים, הַנֶּהָגִים, הַשּׁוֹטְרִים,
הַשּׁוֹעֲרִים, אֶת הַיְּלָדִים בַּגַּנִּים וּבְבָתֵּי הַסֵּפֶר; הַלְּבָנִים, הַהִיסְפָּנִים,
וּשְׁחֹרֵי הָעוֹר לְמִינֵיהֶם, אֶת הַצַּדִּיקִים וְהַפּוֹשְׁעִים לְמִינֵיהֶם
כְּמוֹ בְּכָל עִיר בָּעוֹלָם לֹא אֶרְאֶה. לֹא אֶרְאֶה אֶת נִשְׁמַת הָעִיר
שֶׁטְּמוּנָה בְּמַרְתְּפֶיהָ, בַּחֲלוֹמוֹת תּוֹשָׁבֶיהָ, וּבַהֲזָיוֹת כָּל אֵלֶּה
שֶׁחַיִּים בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, כְּמֵהִים אֵלֶיהָ, מְקַנְּאִים בָּהּ
חוֹשְׁדִים שֶׁבְּתוֹכָהּ תְּשׁוּקַת לִבָּם.


נהר ההדסון


כַּלְבֵי חֲשֵׁכָה עוֹלִים מֵרִבְצָם.
הַהַדְסוֹן מָלוּחַ וְחַי
נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ מַעְבֹּרֶת
חוֹתֶרֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב כְּתַנִּין
עַקְשָׁנִי


*
בְּשִׁבְתִּי בַּגּוֹלָה מֵעֵבֶר לִנְהַר הַהַדְסוֹן
אֶרְאֶה מַרְאוֹת מַיִם צְפוּנִים
דָּגִים נֶחְבָּאִים שְׁקוּפֵי עֵינַיִם
אֶרְאֶה אֶת נִצְנוּצֵי הַמַּיִם זֶרַע קָדוֹשׁ
וְתוֹלְעֵי אָדָם מְשַׁוְּעִים לֵאלֹהִים

*
פָּנָסִים לְאֹרֶךְ הַנָּהָר.
לַיְלָה. בַּחַלּוֹן אַבִּיט.
אֶרְאֶה חִצֵּי אוֹר בַּמַּיִם
כְּעַמּוּדֵי מִקְדָּשׁ. גְּלִילִים זוֹהֲרִים
עָמֹק אֶל שָׁרָשִׁים אֲפֵלִים.
הַנָּהָר דּוֹמֵם. מָטוֹס הִתְרַסֵּק לְתוֹכוֹ
לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים.


טיסה

הָאִישׁ שֶׁיּוֹשֵׁב לְצִדִּי בַּמָּטוֹס
מְהֻגָּן וּמְכֻבָּד
מֶשֶׁךְ כָּל הַטִּיסָה
(מִלְּבַד הַפְסָקַת הַשֵּׁנָה)
כּוֹתֵב בַּלֶּפְּטוֹפּ.
(מַאֲמָר מַדָּעִי).
אִישׁ גָּבוֹהַּ, נָאֶה לְמַדַּי
אַפּוֹ מְחֻדָּד. הַבָּעָתוֹ רְצִינִית.
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת יוֹשֵׁב לְצִדִּי.
לֹא שָׂם לֵב שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת.


הביתה

כְּשֶׁשַּׁבְתִּי הַבַּיְתָה שָׁאֲלוּ הַקִּירוֹת
הֵיכָן הָיִית?
שׁוּב הִתְבּוֹנְנוּ בִּי
עִגְּלוּ אֶת תְּנוּעוֹתַי
בַּמֶּרְחָב הַבֵּיתִי
בֵּין וִילָאוֹת, כָּרִיּוֹת, מַפּוֹת,
שֻׁלְחָנוֹת, שִׁדּוֹת, אֲרוֹנוֹת.
הַחֲפָצִים בְּתוֹכָם וּסְבִיבָם
חָפְצוּ בִּי.
תֵּאֲמוּ אֶת רוּחָם לִבְשָׂרִי.
בִּקְּשׁוּ: הִשָּׁאֲרִי!

שירי מקרא

2000_64c9dc047aca1.webp

רות נצר

מתוך 'אשה – שירים ורישומים' :


עִבּור

הרועה נושא השה על כתפו
הרועה מביא הבשורה

נכנס לחדרה של האשה –
חדרה נמלא אורה –

רחל, מרים, שרה, רבקה
רות, חנה, דינה, לאה

עבורן גברים יגולו
את אבן התבערה

ברחמן ינבע הזרע
ברחמן תזוע תמורה

על מצחן ינוח נזר דומיה




להיות רות

עיני הזכרון
מנגד

אל הרי
מואב

משם
מבואֵך -

להיות גֵרה
תחת שָמַי

להיות
מואביה

נלפתת
מרגלותי

להיות רות
רעוּת נפשי



שרה

למה צחקה שרה?
היא ידעה כמה קל לרמות את אברהם.
היא אמרה לו שהיא הרה.
והרי כבר עשרות שנים לא ראתה
מרִמון גופה את נזילת הדם
את הפריון הגרגרי
את רטיבות הבושה,
את גדש השַד המחזורי

שרה צחקה בקרבה
כשסִפרה לאברהם
שהרתה (לרוח הקדש)

*

ללא הרף אני משקרת
(שרה מהרהרת)
כדי לצלוח את הסערה
סותמת בקיר כל פרצה
מיפָּה משפצת
בוכה וצוחקת
קוראת למלאכים לבוא לסעודה
להשתתף בפדיון הבן
שאותו יקריב
בפולחן הבא




מתוך 'ריסים' :

גן העדן

מסתבר שכבר בגן העדן היו התרעות:
רטטים על-קוליים, קולות עטלפים,
פרכוסים שנבצרו משמועתנו.

כבר במעגל גן-עדן השלם מנשוא
היו סדקים מרושתים
שברים
שהתרחשו לבוא.

כבר אז החלו תנועות סמויות
הרהורי רוחות
רפרוף כנפיים
מקצב גלים
וצעדים

זה האל הנסתר
המהלך בגנו
לחפש את אדם יקירו.

- - - עכשיו
אדם הוא המחפש
את אלוהיו

בראשית

אני זוכרת
איך ריחפתַ
מעל פני המים

איך שוב
פיצלתַ
אותי
לשנים

חלקי הועף למעלה
חלקי האחר נכבש לַתהום

בתווך
בין מים עליונים
לתחתונים

הצבת אותי
בדמות אדם

הענקת לי
מלה


ברית

1.
בלילה הזה
לפני אלפי שנה
אברהם יצא מאהלו
אל מרחבי דממה.
נשא עיניו
ראה כוכבי שמים
קורנים כמרכבה.

הוא שמע –
אלוהים פיתה אותו.
כסה ממנו את העתיד לבוא.
עקד אותו בברית
בתרי לבו.


.2.
שוב אתאמן בהשלת וילון
לראות מלאכים
לשאתם על כתפַי.
אתאמן בלהזכיר לאלוהים
שהייתי בין הבתרים.
שהייתי המבול והוא הקשת.
הייתי אש
והוא הסנה.
.


סולם

אני זוכרת איך
שכבתי על גבי
על אדמה
פרושת גפים

רקיע מעלי
האבן הראשה
למראשותי -

סולם צִמח מטבורי
אל השמים

רסיסים
עלו
וירדו
והשקו את הגן




יעקב

בליל יבוק, האל נהיה לאיש,
נאבק ביעקב, חיפש את קרבתו,
נגע בו במקום
האינטימי ביותר –
בירכו.

אז נקרא שמו ישראל –

אחר כך, עוד בטרם יֵדע ישראל
את גורלו העקוב
של בנו החולמני,
האיש המסתורי
שוב הופיע בשדה
ופגש ביוסף, שאת אֶחַיו חיפש.

אז חזר האב להיות יעקב.
נקלף ממנו שמו האלוהי.



שאול המלך

אנחנו אוהבים את שאול
בגלל היסוסיו, בגלל ספקותיו, בגלל דכאונו,
בגלל אהבתו לדוד, שאהב את יונתן, שאהב את מיכל.
ואיש לא אהב את שאול,
את האיש הגבוה המתולתל
שהושאל למלוכה וכשל

אנחנו אוהבים את האיש
שאלוהים הכה ברוח רעה
ששאל באוב בחצות הלילה
שידע שהוא איש פשוט
ולא כרכר לפני אלוהיו
וכשהרשה לעצמו להפר את דבר אלוהים
זרקו אותו לפלשתים

אנחנו אוהבים את שאול
כי גם אנחנו שואלים
מדוע השאילו אותנו לעולם הזה
ובחרו בנו למלוכת הנפש
ואחר כך נזפו בנו
ולא הקשיבו לכאבנו
ועצבותנו, אנחנו אוהבים
את שאול ולא נחדל לשאול
למה דווקא זה שלא ביקש את המלוכה
למה דווקא זה שהכי קרוב ללבנו
הוקעה גופתו אל החומה


שמשון

כן, נקמתי בך
בהזדקנות פניך
שהיו מקור כוחך.

חצים שלחתי ביופיך.
הפלתי עליך את עמודַי.

וכשתשוב על ברכי
את ראשך להניח
שוב אגזוז את מחלפות
ראשך


יונה


כמה אכזרית היתה השלכתו
של יונה
אל מלתעות הים

יונה שהאמין
שנועד להיות מוקרב
על מזבח אשמתו הנצחית

כדי להציל את נינוה החטאה
שהעמידה פנים כאילו
שבה בתשובה

האל תבע שיאמין בו
דוקא ברגע הנטישה



אשת לוט

הכלל ברור –
להביט לאחור
אסור

אל זעם ההרס
אל לב המאפליה

בלב הפועם
הבוער הנורא.

הפחד מחלחל –
כי יקטלני
אליו אייחל



נָעֳמִי


1.

וָתֵהֹם כָּל הָעִיר
-הֲזֹאת נָעֳמִי?
זוֹ תְּהוֹם הוֹמָה
תְּהוֹם הַזִּכָּרוֹן

וַתֹּאמֶר לָהֶם נָעֳמִי -
כָּתוּב תְּהוֹמוֹת יְכַסְּיוּמוּ
יָרְדוּ בָּנַי לַמְּצוּלוֹת.

אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי
עַכְשָו רֵיקָה
בִּטְנִי
מְצַפָּה לַגּוֹאֵל
שֶׁיּוּשַׁת בְּחֵיקִי


2.
זֶה גַּרְגֵּר
הַתְּבוּאָה.
וַתְּשִׁיתֵהוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
וַיָּמָת שָׁם
וַיִּוָּלֵד שָׁם
בְּחֵיק רוּת
הִיא נָעֳמִי.



כמו רחל

כמו רחל
את יעקב
אני רוצה

שבע שנים
ועוד שבע
עברו בי
במרוצה

*
כמו יעקב אצלע
אברח אליך

ואף כי לא
תשאל לשמי
תגע בירכִי ---

*
כמו יונה
אברח ממךָ

ואפרפֵר
בכף ידךָ
כְּנלכָדָה

אברח מדין
אברח מרחמים
ללא סיבה

קישור ליוטיוב -שירה והלחנה

2000_64c9dcb7b45ee.webp

 השיר 'אור' בבצוע והלחנה של אדם כהן. הלחנת השיר זיכתה את אדם כהן בפרס ראשון בתחרות הלחנת וביצוע שירה מתוך חוברות של 'משיב הרוח'. 2009.

השיר  לפתע הביטה בי הצפור ( חנינה),  בבצוע רותם שרמן. הולחן לתחרות שירים מחוברות 'משיב הרוח'.
בצוע השיר ביוטיוב    

הלחנה וביצוע של שני שירים שלי על ידי עדיה גודלבסקי:
אמצע


צידה לדרך


אבל דבר אינו שלי - הכול - הלחינה ושרה: סער ליבן
 


פינת שיר של יהודית מילק שירן שמוקדשת להקראת שירים שלי, ביוטיוב:
       

         
"שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם", בקול ישראל עלה לרשת. תוכלו לשמוע אותי מקריאה שניים משירי. הכנסו לקישור, רשמו את שמי בחלונית למעלה ולחצו על סימן הזכוכית המגדלת.


יוטיוב סרטי שירים והלחנה

הלחנת שיר שלי 'אז'. המלחין וזמר הוא שרון מעיין.

אז - הלחנה וביצוע שרון מעיין

בצוע אחר של שרון מעיין:
   


 השיר 'קנאה' מתוך הספר 'אשה - שירים ורישומים' 2003. כרמל. עמ' 60. הלחנה וביצוע שרון לגון

יוטיוב שירי גלריה

יוטיוב שירי גלריה מתורגמים לאנגלית

מצגות שירים - קבצים

2000_64c9dd3537fc9.webp

שירי חלום

2000_64c9de097b0e0.webp

מתוך הספר 'בקר אפריל':

מה טעם


מה טעם באתַ בחלום, לומר דברים
(שאני יודעת מכבר) על
הנברא ברכוז הקשב
ותבונת העין המפנה עצמה

ואני מנסה לחמוד גפן לראות עצי שקד
מאושרים בלי סבה

בשפה חסכונית מנסה
לקַבֵעַ עולם לפרוס
את האויר
להבנות דקות

להמיר עשבים
בכרח
אינסופי



להשכין צמיחה

את חולמת אותי דרכך כאילו בהסח הדעת
מצמיחה ענבים כמו
שמכונים מקל למרכז האדמה
מפאת הצפוי חולמת
עץ אלכימי

בזהירות את אומרת דברים שלא לפגוע
כך וכך שנים עברו, עכשיו
עץ מטפס אל קו הרכס
להתגלות לעצמו
פעמים (אין ספק) הוא מבשר
צפור מפנימיותו
להשכין בה צמיחה שכבר רוצה
להיפרד ( הפרדה, אמרנו,
גם היא מעשה מקודש)

שיח

והיה לי שיח עם
האיש הנסתר
בא מן הקיר
בגינונים של מלך
נכנס לתמונת החלום באצבעות רוזמרין
המנגנות אותו אלי
לינוק כח אויר מרוכז


מתוך 'האדום של הלבן':

דברים רבים

גם אני ראיתי חלומות.
חלומותי נדדו
מתוך שנת המתים
ומכוח אהבתם.

מן האדמה הרטבה עלו נתזים
ניחוחות ערים, ישויות זרחו
התמזגו בערפילים.
מעבר לזה נוצרו מנטרות של אור

וגם דברים רבים שסרבתי לראות.
צפור אחת משכה על עיניה
ערפל מתוך מקורה, ואזלו ידי,
ואלה הדברים אל תוך שנת נעטפו.

חלונות

יותר מדי נסגרתי אל גן-נהר
שם נחלמתי
(עקבות סינורו עצָמַי)
רמזי מקום
שם את החפש קנה מלאך עולמים

חלום חלום מוליד אותי
קורע חלונות אש

עכשיו אקרע חלונות כי הרגשתי
חציי האחר כפל אותי סביבי
ועוד אחז כפות ידיו זו בזו
למדרגות עוד יאחזני
הד דמותו סביב
אשר נאצלנו מכסופים אחד

גוונים אישיים

חדרים שאוּלים. בלילה בועות אנשים נושמים מתאדים מן הקירות
נפלטים בלילה בתוך חדרים שאולים שפורסים את המרחב.

וחדרים שאוּלים בהם המתים מבקרים בחלומות
את אהוביהם המקשיבים ויש שלא. וחלומות
שאינם, לעולם, אינם שאולים.



מתוך הספר 'הרמס ושירים אחרים':

כן

בסבך מוחו מנקר עקשן צפורי
כאילו יוכל לתפור את העולם
בהכלבות חרוצות

אחר-כך יבקש רק זאת – לטבל
ולהימוג בַתכלת

מתבונן בפרפר המלבין את תנועתו
בגביע שן ארי נמלא לאטו
לקראת דבורה זהבנית מרפרפת

מחפש את החלום הגדול
אשר בו יואר חלומו

מונה את אישוני האור
בפרות חתול מנמנם


ויטה

את ואני חלמנו צפור
שנתפשה בשמלתי
ואת אמרת זו ויטה הקטנה

עטפנו אותה בניר ארז
ליד הצריף
ועץ הפלפלון

ספדנו לה כמו שסופדים לתם
ולנשיות שהשחתה
( זהר ירוק עלה מכנפיה)

בזכות ההומור המפויס שלך
לא היה הצער רב כצפוי
אחר-כך עלה טעם דם בַפה

מתוך הספר 'אשה – שירים ורישומים':

יְלָדוֹת
שְׁתֵּינוּ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית, בַּחֲלוֹם שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת,
לוֹבְשׁוֹת שִׂמְלוֹת מַלְמָלָה, צַוְּארוֹנִים מְעֻמְלָנִים, סֶרֶט קְטִיפָה בַּשֵּׂעָר הָעַרְמוֹנִי הָאָרֹךְ,
אַתְּ בְּצַמּוֹת, אֲנִי בְּשֵׂעָר פָּזוּר, כְּמוֹ אַחְיוֹתֶיהָ שֶׁל עֲלִיסָה. עַכְשָׁו
מַבְחִינִים שֶׁלָּבַשְׁנוּ חֻלְצוֹת כֻּתְנָה מְכֻוָּצוֹת, מִכְנָסַיִם קְצָרִים, סַנְדָּלִים תַּנָּכִיִּים,

לוֹכְדוֹת בְּשֶׁבֶר זְכוּכִית פֵּרוּרִים שֶׁל אוֹר, זוֹחֲלוֹת לַמִּסְתּוֹר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ בֵּין גֶּזַע עֵץ עָבוֹת
וְעַלְוָתוֹ הָרוֹכֶנֶת עָלֵינוּ סָבִיב כְּמוֹ אֹהֶל, זֶה הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, רִצְפָּתוֹ עָפָר סָדוּק נְחִילֵי נְמָלִים,
קְלִפּוֹת עֵץ ,עַלְעָלִים נִרְקָבִים, נִיחוֹחַ נָדִיב שֶׁל גִּבְעוֹלִים נֵעוֹרִים מִתַּרְדֵּמַת הַלַּיְלָה,
רַחַשׁ מַמְטֵרוֹת קָצוּב מִפַּרְדֵּס סָמוּךְ, רֵיחַ קֵיצִי זָהֹב, רְסִיסֵי אוֹר מְהַבְהֲבִים
מִבַּעַד עַלְעֲלֵי מְאוּרַת הָעֵץ



סבא

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוֹפִיעַ אֵלַי בַּחֲלוֹמִי
אַבָּא שֶׁלָּהּ
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי.
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵבִיא בְּשׂוֹרָה.

גֶּבֶר בְּעַמָּיו, עָנוּד חֲלִיפָה וַעֲנִיבָה.
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה פָּנָיו מְמֻסְגָּרוֹת
עַל הַקִּיר מוּל מִטָּתָהּ.
פָּנָיו נוֹשְׂאוֹת רַכּוּת.
פָּנָיו נוֹשְׂאוֹת חֲנִינָה.

שִׁשִּׁים שָׁנָה הִיא מַמְצִיאָה אוֹתוֹ.
שִׁשִּׁים שָׁנָה דְּמוּתוֹ
צוֹמַחַת מִן הַקִּיר –
(אַבָּא שֶׁלָּהּ אֶת יְלָדֶיהָ
לֹא הִכִּיר).

מהספר 'עקבות':

פִּקָּדוֹן
כְּדָגִים שֶׁנִּמְלְטוּ מֵהַחַכָּה
מִפִּתְיוֹן הָאוֹר
חֲלוֹמוֹת אוֹבְדִים עִם יְקִיצָה
שָׁבִים אֶל יַם הַשִּׁכְחָה –
כִּיצוּרִים מְכֻנָּפִים מְרַחֲפִים סְבִיב גּוּפֵנוּ
כּוֹסְסִים בְּרַחַשׁ חֲלוֹם
בִּלְתִּי נִשְׁמָע
כּוֹרְכִים סְבִיב קַרְסֹל
אֲזִקֵּי אוֹהָבים נִבְגָּדים.
שׂוֹרְטִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ


מתוך 'קדיש לאבא':
אבא

חָלַמְתִּי שֶׁיָּרַדְתָּ אֶל שְׂפַת הַמַּיִם
לִמְצֹא אֶת הָאֶבֶן עָלֶיהָ
יֵחָקֵק שִׁמְךָ.

גּוּפְךָ הַכָּבֵד וְדִמְדּוּמֵי הַמָּוֶת עָצְרוּ בַּעַדְךָ.
שָׁקַעְתָּ בַּמַּיִם כְּמוֹ לִוְיָתָן
שֶׁנִּגְרַף לַחוֹף וְתַשּׁוּ כֹּחוֹתָיו.
הָיָה עָלַי לִמְשׁוֹת אוֹתְךָ.

אַחַר כָּךְ נִגְּשׁוּ אֵלֶיךָ יְלָדִים קְטַנִּים
בִּידֵיהֶם אֲבָנִים, סָפֵק חַלּוּקֵי נַחַל, סָפֵק חֲרָסִים.
הִבַּטְתָּ בָּהֶם כְּמוֹ עֵגֶל בּוֹהֶה.

כְּמוֹ תָּמִיד הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַשְׁגִּיחַ עָלֶיךָ –
יֶלֶד מְגֻדָּל, אוֹבֵד דֶּרֶךְ, תּוֹעֶה.

*
בַּחֲלוֹמִי הָיִיתָ צָעִיר.
בָּאתִי אֵלֶיךָ
לְבַקֵּשׁ שֶׁשּׁוּב נִהְיֶה יַחַד
בְּקַבָּלַת שַׁבָּת.
אֲבָל אָז חָזַרְתָּ לִהְיוֹת זָקֵן חוֹלֶה.
שָׁאַלְתִּי אִם מְטַפְּלִים בְּךָ כָּרָאוּי.
בְּוַדַּאי, עָנְתָה הָרוֹפְאָה, מֻפְתַּעַת
*
בַּחֲלוֹמִי נָסַעְנוּ יַחַד בְּאוֹטוֹבּוּס
הָיִיתִי נַעֲרָה
שָׂמַחְתִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לִי אַבָּא.

אָז הִבְחַנְתִּי שֶׁכְּבָר אֵינְךָ מִתְיַחֵס לְקִיּוּמִי.
עוֹד מְעַט תֵּרֵד מֵהָאוֹטוֹבּוּס
תֵּעָלֵם בַּחֲשֵׁכָה


מתוך 'שחרית':
תמיד בחלומות

לאהוב המת שדבר אליה בחלומה השיבה:
לא אתה הוא שאינך רואה, זו אני.

*

בלילה ארזתי. תמיד בחלומות
אורזים בבהילות, שוכחים
את הנחוץ. טרודים בטפל. חייבים
סוף סוף להגיע
אל מקום
בלתי ידוע
ובחלום כל זה הרה גורל
כאילו אי אפשר למצוא בין כתלי הבית
את העיקר

*

שוב פקד אותי חלום הנדודים.
מהלכת לבדי, פליטה ללא יעד נהיר
(סיר בשול בידי האחת, ילדה בידי האחרת)
האם לא אחדל מנדודי הזרים שמקיצים אותי
בתמהון?
כמו מי שמכחיש זכרון בדוי כדי להתגונן –
באפיקים, במדבר, במישור, בהר
מגיחה אל מגדל וחולמת
שאם המגדל אומר שהיא קיימת אז היא קיימת.
אם הוא אומר – היא יום יום.

מתוך ריסים:
כותבת שינה
אולי כמוני את
נודדת על קצות אצבעות.
כותבת שינה לפגוש תוּכּי חלומות.
להתכרבל בחיקו של דובי העולם.

ואפילו בחלום אזכור שאין נכנסים פעמים
ואפילו לא פעם אחת, לאותו נהר


ברוש

כך חלמתי
טקסט מלים
ממש כצורתו
ברוש-שיר:

עץ
ברוש
שעור
קומה

ולא ידעתי מי
ומה

מספר לי על
נזיר גלימתו
של הצנוע בעצים



הבל


ביקיצת חלום
הבל היה קין
קין ויתר על כתרו
הבל קם לתחיה
האנושות החלה מחדש
ויתרה על קנאה
ויתרה על רצח
על חטא.
ויתרה על מלכות
השוטים
צפור ירוקה

איש נמוך הלך לצידי בחום מזיע של ספטמבר,
גשם איטלקי המיס את עיניו, צפור ירוקה קרקרה מעל ראשו,
סוסים אדומים דהרו סביב. כל זה בחלום היה. תשמעי –
אמרתי - זה לא לענין, זה לא מהספור הזה.
לא - היא אמרה - את לא מבינה, אם לא אחלום אותו הוא לא יעמוד בזה.
פרידה מאמא

חלמתי שנפרדת מאתנו.
נפרדת מאתנו
אחד אחד
כפי שלא עשית
בבוא יומך.
נפרדת בלי מלים.
בכית מבלי
לבכות
הלכת לאיטך
כבדת הליכה.

הלכנו אל ביתך.
הבית היה ריק.
הכל כבר ניתן, חולק.
משום מה רציתי את מערכת הסָכ"וּם
אבל גם היא, כך מסתבר, כבר נלקחה.

תגובות למצגת שירי חלום

2000_64c9dd99f163a.webp

לרות -
יש לי צורך פנימי להודות לך על חוויה רוחנית-תרבותית מיוחדת שזכיתי בה באמצעות יצירתך.
שיריך המוקדשים ליצירות אמנות הותירו אותי כאיש נפעם. אריך נוימן היטיב למצות בכתבו ש"יצירה היא התפעלות האישיות כולה".
בכל מפגש במוזיאונים עם יצירותיו של רותקו התרשמתי, ועם זאת עבודותיו לא דברו לפנימיותי, לא נחרטו בי. זכיתי לכך רק באמצעות שירך שהינו מועט המחזיק את המרובה, מלה בסלע. עבודתו שאת מפגישה אותנו איתה עולה על כולנה. הייתי מבקש לכנות את הדקות החריפה שבה את חודרת לעומקן של יצירות האמנות – "התכנסות לתוך האחרוּת". לכי בכוחך זה ותבורכי מן השמים.

אברהם שפירא.
קבוצת יזרעאל


רות יקרה,
פשוט נפלא מרגש מדהים ביופי, ונוגע בלבי ,
תודה לך מעומק הלב,
זו נתינה אדירה לשלוח את היצירה הזאת כך כפי שהיא עם כל הציורים והצילומים.
את מדהימה,
מחבקת אותך,
קיבלתי מתנה נפלאה לפני השינה,
לילה טוב,
יעל ברקאי

אעביר ליקרים לי.

רות שלום רב,
תודה ששלחת לי את המצגת הזו. היא עוצרת נשימה ומקסימה במיוחד. אני מאד מתפעלת מרוב הכשרונות שלך ואשלח אותה לתלמידיי
להתראות
ליאורה פינדלר

לרותי פותי המדהימה
פלשת אל תוך המדיה שלי
"המצגת"
עשית עבודה נפלאה של עימוד
ורקע ציורי ומנגינתי לשירייך המופלאים
שלך באהבה
אורי


לרות, נהדר. השילוב בין הציורים לטכסטים מוצלח ביותר כל טוב. בולי


רות נצר שלום
תודה על המצגת
קראתי ואהבתי את שירי החלום
והעבודות אומנות שמלוות
שמי נעמי נמרוד
ונדמה לי שנפגשנו בשירה במדבר, השדה בוקר.
שנים רבות , חוץ מהשנה הזאת, שאני באה לפסטיבל שירה במדבר.
באופן אישי שמחתי עם המצגת כי בשלושת השבועות האחרונים אני עובדת עם התלמידים שלי, כולם אוכלוסיה מבוגרת
בנושא חלום, כך שהופתעתי שהגעת אלי עם מצגת שירי החלום בזמן שבו אני עוסקת בשירי חלום וטקסטים אחרים, כמו פרק הרואה בבלי ברכות ועוד ועוד.
דבר שני יצא עכשיו במדרשה באורנים קובץ תום ותהום על הקדיש
וראיתי שם שיר קדיש שלך

בברכה
נעמי נמרוד

פשוט לא רגיל!!
המילים נארגו ביד אומן ובנפש רגישה (כידוע לך אינני מכיר את ה"נפש"..)
המוסיקה – ככפפה חמימה ליד צוננת; הציורים (למרות שחלקם אינו לטעמי), מוסיפים נופך ורקע מתאים.
השימוש ביונג וחלומותיו מרתק, למרות שאין שם ככלל את פשר החלומות. הכל נותר ונתון לדמיונך.
אילו הייתי מבקר ספרותי או סתם מורה לספרות ושירה, הייתי מזכה את האחות המחברת - בזר יפהפה של וורדים לבנים.
שיחקתם אותה...שאפו לה ולך! שלמה גל

פתחתי את המצגת והגעתי לשיר ,סבא"

קראתי אותו לאילנה ותוך כדי שאני קורא את השורות:
"פניו נושאות רכות
פניו נושאות חנינה"

הבטתי לשמאלי אל התמונה של סבא אמיל וראיתי פתאום את מה שרותי ראתה. משהו נעים ורך יותר ממה שאמא שידרה. ואז הבנתי כמה חסר היה האיש הזה לה ולנו.

אילנה הופתעה לראות אותי בוכה. היא אמרה: אצלכם, כל מה שקשור למשפחה גורם לבכי.

אז זהו, אני בדרך כלל לא בוכה במפגשים המשפחתיים והפעם בכיתי.

בני הקטן
שמתגעגע לאמא ולסבא שלא הכרנו

רותי!
מהמם היצפת אותי בדמעות ורגשות.
הרעיון הזה של שילוב היצירה ובחירת השירים נוגעת ללב.
כל הכבוד לעריכת המצגת וכן לחשיפה, חמוש

שלום רותי
המצגת – חלומית!!
שילוב מקסים בין ציורים לשירים, ומוסיקה כל כך שמימית.
והשירים. יכולתי למצוא גם את עצמי בחלק מהם.
מי הכין את המצגת?
תודה על היצירה
בלי לשאול את רשותך העברתי את המצגת לכל המדריכות לספרות

נילי בן ארי

רות שלום,

ראיתי את המצגת המדהימה, קראתי והתרגשתי. אני מתגעגעת ומודה, שזכיתי להיות התלמידה והמודרכת שלך.
רכשתי את ספרי העיון, אני מעוניינת לרכוש את ספרי השירה דרכך.
נדבר בסמסטר הבא.
תודה על הכל
חנה ימיני


רות שלום רב,

המצגת ששלחת מרגשת ומופלאה ביופייה.

כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נפעמת מכישרונותיך בכל כך הרבה תחומים.

מלאת הערכה והתרגשות אני מודה לך

בידידות ובברכה
נורית סבירסקי

________________________________________
רות יקרה

קראתי שוב את שירייך העוטפים יופי ושוב התכווץ משהו בתוכי, כאילו את זכרונותיי שלי כתבת, כאילו על אבי, אותו "ילד מגודל, אובד דרך, תועה." ואיך כינית את הברוש "הצנוע בעצים", קביעה שאילצה אותי לחדול לרגע מהקריאה ולהרהר בעץ הזה ולהיווכח עד כמה זה נכון

שרה כץ


בקר טוב רות,
הקדשתי בהרבה התרגשות את הבקר לשירי החלום שלך ואל ציוריך וצילומיך.
זו הייתה חוויה מיוחדת במינה שהדהדה בליבי ובנפשי ואפילו הותירה דמעה של התרגשות בזווית העין.
את מהממת !!!
מתי יש לך זמן להפוך את החלום למציאות ולהיפגש???
ימים יפים
זיוה


היא יפה מאוד. הבחירה בשירי חלום נכונה ונבונה מאין כמוה, והשילוב עם הציורים נפלא. אני מרגישה שאחרי הקריאה במצגת איכשהו אני כאילו מכירה אותך עוד קצת, וגם עוד קצת אחרת, כי גם אם שירים מסוימים קראתי בזמנו בקבציהם, הם מקבלים בולטות שונה והקשר ייחודי במסגרת מבחר המצגת. השירים מפיקים רכות, חכמה, מביעים געגוע טמיר והרגשת שותפות בברית החיים.
בתודה מקרב לב,
דינה 

התפעמתי מהמצגת שלך על החלומות ציפור ירוקה הפעים אותי בשילוב החזותי והמילולי- החלומי. יופי של קובץ. אפשר לדבר המון על כל שירחלום, על המוסיקה, על היצירה החזותית צילום ציור שמשהו מתאי הגוף החי מתרקם ורוטט שם ועל כל הקובץ כולו. שהוא מקבץ רוטט ומרגש. אוהבת מאוד חיה אסתר

רקויאם - אשכבה

באמצע החורף, בנובמבר 2004, אחרי מות אמי, כשפינינו את חדרה בבית האבות, מצאתי בין חפציה מעטפה ובתוכה דפי א.ק.ג של בדיקת לב שלה מלפני שנים אחדות. סיבת מותה היתה, בין השאר, אי ספיקת לב.
על כל דף למעלה רשום שמה באותיות לועזיות – Lea Noyfeld
כשראיתי את הדפים הרגשתי שאני לא יכולה לזרוק אותם. משהו בי רצה לשמור אותם. את רטט הלב שהמשיך להשתמר בהם. הדפים האלה הם העדות של משהו שהשתבש במקצב החיים, משהו מבהיל, ועם זאת חי כל כך, כמו נוגע בזרימת החיים הממשית ביותר, שנאבקת על קיומה. והרטט הזה של אי סדירויות קופצניות של רישום הלב וגלי הקוים כמו גלי המים הממלאים את הראות.
אולי פעם "אעשה" בהם משהו, חשבתי, בלי לדעת מה. אחרי שבועות אחדים ידעתי מה הדבר. ואז, כשהתפניתי לעצמי ולדבר הזה, ישבתי וכתבתי בין שורות ה-א.ק.ג. , בין גלי ה-א.ק.ג המזדעזים ונרגעים חליפות, שורות מתוך שירים חדשים שלי שלפתע קבלו משמעות חדשה.
כתבתי על הדפים החדפעמיים האלה, כל דף חד פעמי בפעימתו, דף אחרי דף, אין דף דומה למשנהו, זו סגולת אי-הסדירות של הלב. תוך הכתיבה פלשו פסוקים מהמקורות והתפילה והלכו והשתלטו על הדפים, בכתיבה מהירה, שורות שורות שעלו בזכרוני ושמצאתי בספרים שדפדפתי בהם תוך כתיבה. בהתחלה מתוך מעשה המרכבה ביחזקאל, ובהמשך קטעים מספר הזהר, פסוקי תפילה, תהלים, ושיר השירים. פתחתי את הספרים וכמעט כל מה שהופיע בפָנַי רשמתי, מה שהרגיש לי נכון בהקשר הזה, ומה שנכון בכל דף. רשמתי מהר בלי לתכנן. פה ושם הוספתי סימנים-איורים גרפיים, כהרוגליפים סתומים, וכן רישומי איילים.
כך נוצרה כעין מגילה כתובה שהולכת ונפרשת, מהדהדת עצמה, ומהדהדת ומשמרת את הלב הפגוע, הנחרד. שלה. שלי. מגילה של המָעבַר אל האָחֵר הגדול והנורא. מגילה שמנסה לגעת ולהתגונן, לדבר ולשתוק, לסמן ולאותת, להציל ולהנצל. מתוך גיא צלמוות של בין השורות בוקעים משפטים מקודשים, כמו משפטי הָשְבָּעה, להרגיע את הצוּנָמי הסופי. הרגשתי שאני מחויבת לעצמי, ואולי גם לה, לעשות את הדבר הזה שאיני יודעת לכנותו בשם. מה הדבר הזה שעשיתי? כמו הליכה על גשר צר בין השורות. זו עבודה ביני לאלוהים. ביני לנשמה. תיקון. כי מיתנתי להרף רגע את שברירות החיים במלים של מאגיה וקדושה. כי עץ חיים היא למחזיקים בה. כמו באגדה התלמודית שמספרת שדוד זרק למי התהום העולים צרור ובו כתוב השם המפורש ואז נרגעו מי התהום.
עכשיו הנשמה היא פרטיטורה מוצפנת של סימנים בין קוי רישום הלב הגווע. כי מה בין כתב המוות ההרוגליפי וכתב החיים, וכתב הרוח הוא כתב המים, מהלך על המים כאייל תערוג.
הכתיבה הזו היא קינה, תפילה, אשכבה, כמו נסיון של מיצוי פשר של הבלתי מובן הגדול, ושל תהליך האבל. סיימתי בדף שמבוסס על פסוקים ממגילת רות (שאני קרויה על שמה), רות ש(לא) עוזבת-נפרדת מנעמי.

שירים אלכימיים

שירים אלה כתבתי בעקבות העניין הממושך שלי בחיפוש האלכימי והחיפוש הצלייני אחר הגביע הקדוש, כפי שבוטאו בספרי 'המסע אל העצמי – אלכימיית הנפש' (ראו במדור ספרי עיון).

מתוך 'האדום של הלבן':


דג אבן ( חלומות אלכימיים בעקבות דורן וג'ון ריפלי)

1.
אלה הדגים זורחים בפרסקות
בטורקיז מואר

ואלה עיני הדג
שעלו באש הרים
סגולים באש האליקסיר


2.
זאת האבן שצפורים ודגים יביאו לנו
ויאמרו: "'קח את האבן והיא צפור מופלאה
שעפה ללא כנפיים באפלת הלילה ובבהירות היום.
ובמרירות של גרונה
ימָצאו צבעיה'

וקח את האבן המכונפה אשר לבה גביש נוזלים
(זו האבן הנשרפת במים ונשטפת באש)

ואת הסלמנדרה הדרקונית הבוערת באש ירוקה
ואומרת: 'אני ניזונה (מן האש) ומכבה (אותה)'


3.
אז התפצלתי לשנים עשר הבנים
אשר נולדו מתוכי. כפי שהאבן אמרה:
'אני השושן הלבן שמגיח מן האבן
ואני השחור של הלבן
והאדום של הלבן.
הנני התכלית ואהובי הם הראשית'.


תנועה

1.
התענוג של הנשמה שאיבדה את חושיה במזרקת
אור, מגיחה מפלחי רימון שנבקע
מאוושת באוויר. אתה אומר:

קחי את הגביע ומלאיהו בדם. דם רימונים
ודם הווסת הנבקע

דם צפרדעים
דם סדקים
דם גאוותם

(השפלתם, המבוכה, הכשלון)
ואת

2.
ישועתם

3.
שתי זרועות מורמות בתנועה של קריאה: רעב או
צמא לשלמות. הקריאה המעניקה זוהר לזה
הקורא לנשמה של הזרע
הטהור
לנשמה המזהירה הפורחת, לנשמה
המאגית, הנשמה התמציתית, הנשמה שמזדווגת עם קריאתה

חדקרן

את היצור שלי ראיתי
מהלך באיורים של טקסט קדום.
קרני אילים משגיאות התמזגו
לקרן אחת, ומתוכה עינו הענקית ניבטה בי
ברוכנו לשתות ממעין סמוי.

אמרו לי: הזהרי מפניו הצחות.
אבל אני נגשתי
ופיו פער קריאה
כנהר לוהט.

על כן, בהתגלות לנגדי בקרן רחוב
אמן זכוכית המעלה לעין עוברים ושבים
באוב שלהבתו חדקרן שקוף תכלכל
כעין האגמים הטהורים –

הכרתיו מיד


מתוך 'בקר אפריל' :

להשכין צמיחה

את חולמת אותי דרכך כאילו בהסח הדעת
מצמיחה ענבים כמו
שמכוונים מקל למרכז האדמה
מפאת הצפוי חולמת
עץ אלכימי

בזהירות את אומרת דברים שלא לפגוע
כך וכך שנים עברו, עכשיו
עץ מטפס אל קו הרכס
להתגלות לעצמו
פעמים (אין ספק) הוא מבשר
צפור מפנימיותו
להשכין בה צמיחה שכבר רוצה
להיפרד ( הפרדה, אמרנו,
גם היא מעשה מקודש)

משך הזהב (האלכימי)
זהב הוא עלה דקיק
סחלבי שנהב
אל נוכח פנינו

משך צליל
בו זמן ניגר אל עצמותו

זהב הוא ילד מגשש אחר יונה
טורקיז של נערה
סנדלי הבר של קיץ, עורקי הקש
בשיש

זהב הוא שפת חושים
פנינה עירומה

פרפר הפורץ מן העור הוא שמו

שירים שזכו בפרס אס"י

שירים ודברים על השירים: שירה ממבט הנפש – שירה ופסיכולוגיה
רות נצר / פורסם בעתון 77. קיץ 2014.

מעברים

עוֹד מְעַט קָט יִפֹּל הָרוֹכֵב
הַלֵּילִי אֶל מִטַּת הַיּוֹם.
יַעַטְפוּ אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכָה
יְהַדְּקוּ אֶת שׁוּלֶיהָ מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן
כְּדֵי לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה
אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.


הזמן הניצוד

1.
הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר
כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ
מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו
כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו
וּלְפֶתַע יִנְשְׁרוּ מִפִּיו
זִרְעֵי פְּרִיחַת הַגָ'קָרַנְדָה
לוֹהֲבִים כְּמִזְרָקָה

2.
אוֹר טוֹבֵעַ בַּמַּיִם הַנִּכְנָעִים
חַיּוֹת הַלַּיְלָה דּוֹהֲרוֹת בְּעִקְבוֹתָיו
אֶל קַצְוֵי אֲפֵלָה
מְחַפְּשׂוֹת נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק
לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה


שירה

שִׁירָה הִיא מַנְדָלָה
שֶׁנְּזִירִים צִיְּרוּ
בַּשַּׁלְוַת מֶדִיטַצְיָה
בְּקוֹלוֹת כְּפוּלִים
וְאָז עָרְפוּ אֶת רָֹאשָׁהּ


מחלפות שיער

לָמוּת אֶל תּוֹךְ אֱלֹהִים
כִּי רָאִיתִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת
כְּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר נָעוֹת בַּמַּיִם
לִמְשׁוֹת אֶת הַתִּינוֹק


שפה אחרת

וְיֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת
שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן
כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא
כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ
וּמַנִּיחִים לָהּ לְנַפְשָׁהּ
הִיא מִתְכַּוֶצֶת כְּמוֹ עֻבָּרָה וּמְחַבֶּקֶת
דֻּבּוֹנִים בִּמְאוּרָה כָּזוֹ
הַקִּירוֹת מִתְכַּוְצִים סְבִיבָהּ
פַּרְוָה חֲמִימָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם
וְהִיא שׁוֹכַחַת
שֶׁכְּבָר מָלְאוּ לָהּ מֵאָה


כשהתבקשתי על ידי העורכים להתייחס לשירים שלי מנקודת מבט של פסיכולוגיה-ספרות, עלה בדעתי ששם השיר הראשון בקבץ הנוכחי שלי מבטא את העובדה שקיומנו נתון תמיד במעברים שמשחזרים עצמם בין לבין, במרחב ובזמן, ובין לבין עולמות פנימיים וחיצוניים, מציאותיים והזויים, גופנים ורוחניים. וכן בין הקבוע והמשתנה ובין החיים והלידה מחדש. רק השירה היא היכולה לבטא את המצב ההזוי הזה שבעת כותבי אותו איני יודעת למה כוונתו.
בעוד הפסיכולוגיה, תורת הנפש מנסה לזהות ולהגדיר את מה שעולה מההזוי הזה אל התודעה, הרי שהשירה מבקשת לשהות במרחב הקיומי הזה של הנפש, שאינו חלקיקים ואינו גלים והוא גם זה וגם זה.
וזה מה שאומרות השורות האלה:

הַזְּמַן הַנִּצוֹד וְחוֹזֵר / כְּעָתִיד בָּלוּל בְּעָבָרוֹ / מְשַׁחְזֵר עַצְמוֹ כַּשּׁוּעָל הַזֶּה בְּגּוּרָיו / כָּעוֹף בְּמָעוף גּוֹזָלָיו
כַּנָּחָשׁ הָאוֹחֵז זְנָבוֹ בְּפִיו .

המציאות החזרתית היא זו שגורמת לחיות הלילה לדהור בעת מעבר האור אל החושך בעקבות האור אל קצווי אפלת הלילה , לחפש

נְתִיב מִלּוּט בָּאֹפֶק / לִקְרַאת שִׁיבָתָן בְּשַׁחַר הַהַשְׁכָּמָה.

על כן יש צורך

לֶאֱחֹז אֶת זֶה הַחוֹצֶה / אֶת סַף הַמַּעֲבָרִים.

השירה היא זו היחידה המסוגלת להתקיים ללא הרף במרחבי המעברים האלה ולאחוז בהם ובנו החוצים את המעברים . היא זו ש:

יֵשׁ לָהּ גַּם שָׂפָה אַחֶרֶת / שֶׁמִּתְקַפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי הַלָּשׁוֹן / כְּדֵי לְדַיֵּק אַף פַּעַם לֹא

שהרי השפה האחרת של השירה שאינה שפת היום-יום מדייקת ואף פעם לא מדייקת, היא קוֹלוֹת כְּפוּלִים, היא גם שלמות מעגל המנדלה וגם המנדלה שעורפים את ראשה כשמסיימים לצייר אותה.
שפה שהיא גם מות התודעה אל תוך הלילה ואל תוך האינסופי ואל אלוהים ואל תוך המים, וגם הוולדות התינוק שהוא גם הנפש וגם השירה, מתוכם.

שירי ציפור וחיות

שירי צפור:

מתוך 'עקבות'


צִפּוֹר יְחִידָה
עוֹמֶדֶת עַל עֵץ מוּלִי

צְלִיל הַבִּלְתִּי צָפוּי
נִתָּק פִּתְאוֹם
תָּלוּי כחידה

*

לֹא הַצִּפּוֹר הַיְחִידָה תִּשָּׂא
אֶת הַשָּׁמַיִם הַגְּבוֹהִים הָעֲצוּמִים
עַל מוּטַת כְּנָפָהּ הַשְּׁבִירָה.
לֹא, כִּי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם
ישָאוּהָ

*

עַד אָז לֹא יָדַעְתִּי שֶׁצִּפּוֹר
חֲקוּקָה בגבי

וְיָדַעְתִּי שֶׁרָאִיתִי מַה
שֶׁכְּבָר יָדוּעַ הָיָה לְפָנַי
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהַצִּפּוֹר שָׁם
חֲקוּקָה בְּגַבִּי, מַמְתִּינָה
שֶׁאֶפְרֹשׂ כְּנָפַי

*

צִפּוֹר קְטַנָּה הִבִּיטָה אֶל תּוֹךְ עֵינַי.
יָדְעָה שֶׁאֶכְתֹּב עָלֶיהָ
הֵנִידָה רֹאשָׁהּ בְּהַסְכָּמָה


צפור חותם


צִפּוֹר שָׁרָה צִפּוֹר מְדַבֶּרֶת
צִפּוֹר קְשׁוּרָה צִפּוֹר פְּעוּרָה
צִפּוֹר נוֹשֶׁכֶת
צִפּוֹר צוֹחֶקֶת צִפּוֹר כְּנָפַיִם
צִפּוֹר שָׁדַיִם צִפּוֹר קַרְנַיִם
צִפּוֹר טְפָרִים
צִפּוֹר טוּרְקִיז
אֲדֻמָּה
צִפּוֹר שְׁבוּרָה
צִפּוֹר כֶּתֶר
צִפּוֹר טַבָּעוֹת
צִפּוֹר מְדַמֶּמֶת
צִפּוֹר צוֹעֶקֶת
צִפּוֹר צוֹמַחַת
צִפּוֹר שְׂעוֹרִים
חִטִּים אֲפֵלוֹת
צִפּוֹר תְּאֵנִים
צִפּוֹר לֹא נִבְהֶלֶת צִפּוֹר נִבְהֶלֶת
צִפּוֹר שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם


הַצִּפּוֹר הַשְּׁחֹרָה צְהֻבַּת הַמַּקּוֹר

פְּשׁוּטַת אֲבָרִים
רֹאשָׁהּ נָטוּי
דְּרוּכָה אֶל דְּמָמָה נַעֲלָמָה
שׁוֹכֶבֶת צִפּוֹר מֵתָה
בַּחֲצַר בֵּיתִי. 
מַבָּטָהּ הַפָּקוּחַ קָפוּא אֶל מַרְאוֹת יָהּ
אֶל נֶצַח הָרֶגַע שֶׁנָּעַץ אֶת לִבָּהּ
בְּאַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת.

נוּחִי בְּשָׁלוֹם צִפּוֹרִי
קָבַרְתִּי אוֹתָךְ בְּגִנַּת בֵּיתִי.
בִּכְיִי הַשֶּׁקֶט סָפַד לָךְ.
עוּפִי לְמֶרְחַקַּיִךְ


מתוך שירים חדשים



כל זה יציב וקיים
שהיה שרוי בי
מלאך שהזדווג בי

רב-צפור התעופף
הציץ בי
גיחך
חילל בזנבו
אמר פסוקו
והלך

*

הצפור הקטנה
מפזרת נתזים
שרה לי מה
ששמעתי   
מה שלא
ישָמַע

*

לפתע הביטה בי
הצפור
ובקול נחרץ קראה:

האדמה מסכימה למדרך כפותַיך
השמים מסכימים למעופך
העץ מעניק לך חנינה.

שירי חיות

הוא רץ

הוא רץ בתוך החיה שלו
אבל בדרך כלל החיה נושכת
עוד לפני שהספיק
לדעת שהיא קיימת
או שהיא מגרדת בין שערותיו
עוברת מסדרונות ביתו
וכשהוא מוכרח לה
היא ממריאה בדרכה שלה
... דהרות לבה עולות מאדמה
היום פגשתי את החיה שלי.

הכלבה הקטנה א.

1.
בקצה חרטומך נעצר העולם.
איילת שועלים - פני החומט שלך תלויות בעיני.
גופך רוכן, משיב לאדמה גללים מהבילים.
העולם פסע אל שמיעתך.

2.
פואנטה - נקודה
שהרצף מוליך לקראתה.
אולי לכן כינו את ישותך הכלבית
המתחדדת אל שתי עיניים אנושיות
בשם הספרותי - פואנטה.

בלי דעת שתאומצי אל מי
שמתבונן במתרחש סביבו
כאילו הוא ספור הכרחי -
מינורי אמנם, אפוף ספורי משנה,
אבל הינו
ואת הינך -

אחות אחווה
מוליכה חשאית של חום
ותבונה דמומה
שמבטך הוא נפש העולם

הכלבה הקטנה ב.

1.
כלבתי ואני מדברות בשפת הסימנים.
חרשת מזִקנה היא מיטיבה
לשמוע את תוי פני.

2.
האֵמון הגמור שנתתְ בי
הזריק לך סם גאולה.
מתרדמת מותך
התעלפתי
ליד מזבח הוטרינר.

בדיוק אז
בחדר ההמתנה
בערוץ החיות בטלויזיה
התעקשה קוֹפה להמליט
את בנה הבכור.
התכופפה ואחזה בו בשתי ידיה
משכה את חייו להיולד
ברגע שנלקחו ממך

3.
טיפות גשם – נשיכות אהבה קטנות בעורפי.
צלילים דקים על המרפסת.
צלילים דקים על פריחה צהובה בריח קרמל
ועל הכלבה הקטנה שמדלגת עכשיו בשדות העדן של הכלבים

החתול

1.
עיני זית מהופנטות מעל חטמו
עיניו חמאה מותכת
יבוא חשאי מנומר מבעד רפפות תריסים
ידלג למרפסת מבעד דלת פתוחה
יתבונן בשנתי
שפמו דקיק ירטט
יריח חלומות בקר
ינשום תרדמת מצעים
כריות כפותיו יטביע על קירותי
תמֵה מולי, חשדן שכזה
צוחק בקרבו, מי את


2.
חתול נמר מהלך
גמיש וערמומי
בורידי גופנו
בוחן בסטטוסקופ כפותיו
את פעימותינו.
ניצוד צייד


תרנגולים

עומד התרנגול
בנפנוף פעור גרון
זוקף חזה וזועק.
אמר ר' נחמן –
בכל דבר צועק
שמו יתברך

*
הרף השניה בטרם
האויר יתנפץ
בראותיו של תרנגול
הודף בכנפיו
צעקת בְּכּוּת
מטיח התרסה אדומה –
דחליל מלכות.

*
מה לי ולתרנגול השחור
בים הדשא.
הצואר הזקוף הוא תורן ספינה.
הכרבולת מפרַש.
נוצות מכחול מורחות זהב
על שחור צוואר.
הוא קד אלי
קידה
מלהג מולי בגאווה :
קוד-קו-דה


החיה הלבנה


אל חיק החיה הגדולה הלכתי
אל חיק החיה הלבנה
וָאקרא: הוי אבי הוי אמי
כי תושיבני בחיקה
חום גופה מהביל
ריח עלים, גללים
נשימת אפה לחה על פָנַי
אוחזת בכפותי
תנוע לאיטה
תניעני


תנים

תַן אורב בגופי.
לילות רבים יִבֵּב
סביב הגַדר.
וכבר כחש גופו.
כבר התגנב
מבעד הפרצה.
עכשיו
הוא פֹה.

צפור פודי

צפור הפודי הזעירה אחוזה בין אצבעותי.
עיניה נעוצות בי. שערותיה אדומות. זו אני
הצפור. מקורה המחודד צִמח בי. עיני לוהטות.
בלילה צמחו קרנים מסועפות מראשי.
בבוקר הייתי סלמנדרה שחורה על גחוני.
כתמי זהב בצבצו על עורי.
הייתי עטלפה, נמיה, זאבה.
שמש שרקה.
רוח סנוורה את צווארי.
הייתי צפור פודי זעירה
שערותי היו
אדומות

דרור גרין כותב היום

דרור גרין כותב היום (1.5.2020)  :

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה של רות נצר, שיר שבו היא מתארת ציור בן חמש-מאות שנים ורואה בו את מבשר מגיפת הקורונה. את השיר וההרהור, וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי, אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו: רות נצר, המשוררת, הציירת והמטפלת, מתבוננת בעולם, מתבוננת בחפצים שבבית, מתבוננת בתהליך הכתיבה, ורואה את הכאב והסבל שמסביב, בחצר האחורית שלנו, גם עכשיו, בזמן המגפה, כשהיא נזכרת בציורו של פיטר ברויגל האב.פיטר ברויגל האב (1525-1569) היה צייר פלמי ידוע, שצייר את עונות השנה ואת האיכרים העליזים בנופי הכפר. בציור הענק והמפורט הזה (117X162 ס"מ) שצויר בשמן על עץ, בשנת 1562, שכותרתו 'ניצחון המוות', מתאר ברויגל את המניע האנושי הקדום ביותר: את חרדת-המוות. זהו תיאור מזוויע של יום-הדין, שבו השלדים הורגים את בני-האדם בכל דרך אפשרית: בתליה, בשיסוף גרונם, בטביעה, בשעה שהמוות מתואר כשלד הרוכב על סוס ומכה בחרמשו, ובקדמת הציור, מימין, זוג אוהבים, הגבר פורט על מיתרי הלאוטה והאשה שרה. באופק ערים נשרפות וספינות טובעות.לא במקרה נזכרה רות בציור הזה, המבשר את סוף העולם, בימים אלו, בהם העולם כולו סגור ומסוגר, בפחד מפני המגיפה המשתוללת ברחובות, וקוטלת ללא אבחנה את כל מי שנקלע בדרכה.רות נצר מפרשת את הציור הידוע מנקודת-המבט העכשווית שלה, ומגייסת אותו כאמצעי להבנת מגיפת הקורונה שהטילה אימת-מוות על העולם כולו, וכפתה עלינו עידן של אי-ודאות המשבשת את כל אורחות חיינו.'ניצחון המוות' של ברויגל אינו מתאר מגיפה דווקא, אלא מבטא את חרדת-המוות המשותפת לכולנו מיום היוולדנו, ואת הידיעה שכולנו בני-תמותה. (כלומר שאיש מאיתנו, ללא הבדלי מעמדות, לא יוכל להימלט מן המוות הצפוי לו). הנגנים המתוארים בקדמת הציור, כשגבם אל הסצינה המזוויעה, מסמלים את החיים עצמם, ואת היכולת שלנו להתענג על הנאות הרגע כדי להתעלם מהגורל הנורא הצפוי לנו.בבית הראשון של השיר מבקשת מאיתנו המשוררת להצטרף אליה ואל נקודת-המבט העכשווית שלה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של ברויגל: "תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֵיךְ הַצַּיָּר הַמְּהֻלָּל פִּטֵּר בְּרוֹיגֶל הָאָב צִיֵּר בַּמֵּאָה הַ-16 אֶת נִצְחוֹן הַמָּוֶת". היא מתעלמת מתמונות הרצח בידי צבא השלדים, ומציגה פירוש חדשני של מה שמתרחש בציור: "אֵיךְ אֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּשׁוּק אוֹ בִּמְסִבָּה, קוֹרְסִים, צוֹנְחִים, רְפוּיִים, כְּמוֹ מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים".רות נצר מתארת את 'נצחון המוות' כאירוע פאסיבי, שבו בני-האדם פשוט מאבדים את כוח-החיים שלהם ושוקעים ללא כל התנגדות אל מותם, כאילו היו "מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים". היא מסכמת את תיאור המוות המכושף הזה כשהיא מאחדת את קורבנותיו באמצעות הפירוש האישי והעכשווי שלה של הציור: "מֵתִים בְּחַבְרוּתָא מִמַּגֵּפָה נוֹרָאָה".רות מפרשת את הציור של ברויגל כפי שאני, ושאר הקוראים, מפרשים את השיר שלה (או כל שיר אחר). היצירה שאנו קוראים או מתבוננים בה היא רק נקודת מוצא להבנת העולם הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו. האמנות, לפיכך, היא כלי רגשי עוצמתי להתמודדות עם אי-הוודאות והחרדה שכל אחד מאיתנו חווה במהלך חייו, ועם חרדת-המוות הטבעית המשותפת לכולנו.בבית השני של השיר מחפשת המשוררת את המניע לעבודתו הסיזיפית של הצייר, שהשקיע מאמצים כה רבים בתיאור הסצינה הבלתי-נסבלת, אותה היא משווה למגיפה העכשווית, שכולנו עדים לה: "מִנַּיִן שָׁאַב תַּעֲצוּמוֹת לְהַמְשִׁיךְ שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים לְצַיֵּר אֶת הַזְּוָעָה". זו, כמובן, שאלה שרות נצר שואלת את עצמה, וגם כל אמן אחר, על הבחירה להתמודד עם מקורות האימה המלווים את חיינו, ולא להתעלם מהם כפי שרוב בני-האדם מתעלמים מן הקושי עד שהוא כופה את עצמו עליהם. היא תוהה מאין מוצא האמן את הכוח להשקיע את יכולותיו היצירתיות ואת כוח דמיונו בעבודת היצירה הקשה, ללא תמורה של ממש, ואפילו בייסורים גדולים: "צִיּוּר שֶׁאִישׁ לֹא שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּרוֹ, תְּמוּנָה שׁוֹקֶקֶת צֶבַע, בְּיֹפִי אֶסְתֶּטִי מֻקְפָּד וְאַכְזָרִי".כדי להדגיש את עוצמת הכאב שאיתו מתמודד האמן, ואיתו מתמודדת המשוררת היוצרת בזמן מצוקה, היא מפנה אותנו לשירו של ביאליק, המתאר את זוועות הפוגרום כפי שתיאר ברויגל את 'ניצחון המוות':אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָןמִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִיםבִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאראֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,וּבְ“אֶחָד” לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –את התשובה מוצאת רות במעשה היצירה עצמו, כשם שביאליק מוצא אותה באמונה ובתפילה:וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא-נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶםהֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד-הֲלֹםוּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים –הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!רות נצר מציעה לנו למצוא נחמה במעשה היצירה, בסיפור ובציור ובשירה. היא מזכירה לנו את סיפורה של "שֶׁחֱרֶזָדָה" מסיפורי 'אלף לילה ולילה', שמדי לילה, במשך 1001 לילות, סיפרה למלך סיפור שבזכותו השאיר אותה בחיים. מעשה היצירה, לפיכך, הוא לדעת המשוררת מה שמאפשר לנו להאריך את חיינו נוכח חרדת-המוות. ואולי מעשה היצירה הוא גם מה שמעניק משמעות לחיינו, כפי שהציע ויקטור פראנקל, שנותר בחיים לאחר שהנאצים השמידו את כל משפחתו, רק משום שהמשיך לכתוב בדמיונו את הספר שבו תיאר את תורת הלוגותרפיה שפיתח באותם ימים: "אוּלַי כְּמוֹ שֶׁחֱרֶזָדָה הֶאֱמִין שֶׁכָּל עוֹד יַמְשִׁיךְ לְתַעֵד הוּא יִוָּתֵר בַּחַיִּים".בשיר הזה מתעדת רות נצר את חייה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של פיטר ברויגל האב, ובמגיפה שעוצרת את מהלך חייה, ובהרהור הזה שלי אני מתעד את האופן שבו מתן פשר לשיר, לסיפור, לציור או להתבוננות בטבע, מאפשר לי, ולכם להמשיך בחיינו ולהעניק להם משמעות גם ברגעים הקשים ביותר.

קישור לאתר psychom

bottom of page