Ruth Netzer

קדיש לאבא. 2006 . הוצאת כרמל.

רות נצר

קדיש לאבא – הינו ספר שירים שמוקדש כולו לאב כתפילת קדיש של בת על חיי אביה, מחלתו ארוכת השנים ומותו. הבת מלווה את ספור חייו של אב נעדר-נוכח; מתמונת ילדותו הראשונה כתינוק, תמונתו ערב עליתו לארץ, הבריחה מגרמניה, חיי החלוץ הנכזבים, אהבת הציור שלו וסוף חייו.
שירי הספר הם תהיה חרישית ונוקבת על חייו ומותו, וקינה שמשובצת פסוקים מהמקורות היהודיים שהם חומרי הנפש של הבת הכותבת ושל האב. השירים מלווים את מבט הילדה, האשה הצעירה והמבוגרת שעוקבת אחרי האב, חיה את חייו וכאבו, את מצוקת גופו ונפשו המתפוררים, נאבקת על המשך קיומו בעולם, בנפשה ובחלומותיה, ונאחזת בשביבי אהבתו. קדיש לאבא הינו דיאלוג בין הבת לאב וגם דיאלוג בין החיים למתים באשר הם, והוא שירה-תפילה לעילוי נשמת האב.

קַדִּישׁ                                                        

"זְכֹר רַחֲמֶיךָ אֲדֹנָי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה"

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
בְּעוֹלָם שֶׁבָּרָא כִּרְאוּת עֵינָיו
וְלֹא טַחוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת
אֶת הָרַע
(גַּם אֶת הַיֹּפִי רָאָה)

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵי –
וְלֹא רַק אֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ
כִּי אִם יַמְלִיךְ
וִיגַדֵּל
וִיקַדֵּשׁ
אֶת נִשְׁמַת מִי
שֶׁבְּיוֹמוֹ וּבְחַיָּיו
לֹא גִּדֵּל
לֹא טִפֵּחַ
לֹא נִשֵּׁק
לֹא חָס
לֹא חָמַל
וְלֹא הָיָה לוֹ כְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעָיו
כָּל אֵלֶּה יַעֲשֶׂה נָא עַכְשָׁו
וְיֹאמַר לוֹ
תִּשְׁבְּחָתָא
נְחָמָתָא
וְיֶאֶסְפֶנּוּ אֶל חֵיקוֹ כִּבְנוֹ יְחִידוֹ
אֲשֶׁר אָהַב
קַדִּישׁ בַּת
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
וְלֹא נָתְנוּ לִי

וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ

שְׂפָתַי נָעוֹת –
קוֹלִי לֹא יִשָּׁמַע.

וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
אָמַרְתִּי קַדִּישׁ

קוֹלִי יִשָּׁמַע*


דברים שאמרתי בערב על 'קדיש לאבא'
בית יד לבנים. רעננה. 2007


סזאן היה אהבה של אבא. וגם הציור היה אהבה של אבא.

זה הר ויקטואר בדרום צרפת , שסזאן הרבה לצייר. אבא צייר נופים. הוא אהב את ציורי הנופים של סזאן. בספר קדיש כתבתי:

כמו סזאן

סזאן הרבה לצייר
את נופי
הר סנט ויקטואר.

בשמש הקופחת של פרובנס
ההר היה
הציר המרכזי.

כמו סזאן
ספקן בודד
עיקש סבלני
ניסית להיות צייר.

במכות מכחול אינסופי
חותר אל האמיתי

אבא אהב ציור וגם מוסיקה. האריה מתוך 'דולי הפנינים' של ביזה, שאבא אהב נצרבה בנפשי. אקרא שיר שכתבתי על המנגינה הזו:

'מקהלת העבדים' של ורדי
'דולי הפנינים' של ביזֶה
פוצ'יני, בנימינו ג'ילי –
מתנגנים שוב ושוב
בגרמופון של מוחי –
אותם
אתה שר .
בעיניך דוק קשוב
כחלחל ערפילי.

2.
דולי הפנינים ב'אריה של ביזה'
היו נערים רכים
שהוכרחו בפקודת מעבידם
לצלול לעמקי הים
להביא פנינים מצדָפות מעמקים.
כשעלו בשארית כחם
בקע מראותיהם הדם.

אספר דבר מוזר, בשלב מסוים בעת כתיבת השירים האחרונים של הספר קדיש, התחיל המחשב לתעתע ובכל פעם שכתבתי בקבץ השירים הוא נתקע וכאילו מחק עצמו. לפני ימים אחדים פתחתי במחשב את קבץ יומן אבא שבו כתבתי בזמן חוליו בשנים האחרונות לחייו, וכתבתי בו דברים אחדים. ושוב המחשב, שכבר שודרג לעילא ועילא - נתקע. רק הקבץ הזה נתקע. שאר הקבצים המשיכו לתפקד.
כמה מוזר. כאילו רוח רפאים אותתה לי, ומאותת לי לחדול מלהתמסר מחדש לצער ולכאב.

מחיקות חוזרות ונשנות במחשב של טקסט שירי אבא [ שיר לפני האחרון]

שוב ושוב עולם הרוחות
מוחק בזעף את טקסט השירים
הנכתב אודותיך.
שולל את הטקסט הנכתב.
משיב את המלים
אל זכרון ממוחשב.

מי (המת החי)
מבקש ממני שארפה.
מפציר –
שלא עוד אכתוב.
שלא אבכה.

אני רוצה להקריא מכתב שקבלתי מפרופסור אבנר טריינין, כימאי ומשורר, כתגובה על ספרי, שבהם אני כותבת על החולי לקראת סוף החיים גם של אבא וגם של אמא.

"שני ספרי שירה מרגשים קבלתי ממך ועליהם מלוא התודה. עד כה קראתי בעיון ובהזדהות רגשית רבה את 'קדיש לאבא' שלך. אין ספק כי בספרך את מוסיפה קול מיוחד מאוד, ואמין מאד בכאבו, לשירה הישראלית המתיחסת בארץ למצבם של ההורים המהגרים.
כל כתיבה בעלת אופי אוטוביוגרפי מחייבת התייחסות להורים, אפילו במרכזה. ואם היא נאמנה לאמת הפנימית, טבעה של האמת שהיא לרוב אכזרית. אך בכך מתעוררת דילמה אכזרית לא פחות: זכותו של היוצר להתאכזר לעצמו, ואילו ההורים – האם נתנו הסכמתם לעירטול של כאבם ועליבותם? ועוד לעשות זאת בצורה ספרותית...
דילמה זו מוכרת לי היטב. הרבה פעמים התייסרתי בשאלה האם הייתי רוצה שבתי תכתוב עלי כפי שאני כותב על הורי? האם גם על זה תכפר אהבה? במאמרי על 'חבלים' של חיים באר כיניתי תופעה זו בשם 'תסמונת חם' – חם הרואה את ערוות אביו שמתגלה שכור באהלו, ומספר זאת לאחיו., וכאשר הבנים הם ילידי הארץ וההורים הם מהגרים, העלבון מסתבך ומכאיב אף יותר, ביחוד אצל אלה שהחלום שהביאם לכאן השאירם ללא חלום, זרים למקום ולעצמם וזרים גם לבניהם, שיותר משהם בניהם הם בני הארץ הזאת.
והרי מיותר לומר לך דברים אלה, שכן שיריך מבטאים אותם בעצמה שירית רבה. הנה לפנינו האב אשר 'בטעות היה חלוץ... ונאחז בטעות הגמורה כמו היתה מלכות", והוא עזוב גם מאלוהיו ('לא אלוהיו / לא מלאכיו/ רק בניו ובנותיו / סביבי מיטתו"), והתבזותם המחפירה של גופו ונפשו באחרית ימיו, ביחוד במחלקה הסיעודית – ועד הסיכום הנורא של חייו: 'כי הוא השה לעולה'. וכל זאת הנך כותבת מתוך מודעות לדילמה של 'תסמונת חם', כפי שהיא מבוטאת בשיר 'אלבום 1':

אלבום 1

אומרים לי שאוציא מהאלבום
את התמונות הקשות ביותר –
את העינים הקמות
את הפנים המעוותות.
אומרים לי שאזכור רק את הטוב –
אני מסרבת.

כי איך אכחיש
איך אתנכר לסבלך
איך (שוב) אזנח אותך
לרע ביותר
כשהיית לבדך
כששאלת נפשך למות
כמו הגר
מוטל תחת שיח
במדבר

בשיר הזה מצאתי צידוק משכנע באמינותו להתאכזרות הכרוכה בתאור חייו של האב: "כי איך אתנכר לסבלך / איך (שוב) אזנח אותך / לרע ביותר / כשהיית לבדך..."

*

אני רוצה לומר שכתיבה על ההזדקנות והחולי של ההורים היא בעבורי כורח של השרדות. על אמי כתבתי:
"מותֵך הקרב מעצים את חיי / אבל מבעד התפוררות גופך האטי / מציץ אלי בבעתה / מותי".

ובאשר לתסמונת חם, - תחושה זו של אשמה בתאור ההורים בחולי ובסבל מוכרת לי היטב. לא רק כשכתבתי שירים על אבא, בתקופות הארוכות של חוליו, אלא גם כשצילמתי ורשמתי את פניו, כשלא היה מסוגל להבין את מעשי ולא קבלתי את רשותו, גם כשישבתי ליד מיטתו ותעדתי את דבריו ואת שיחותינו. הייתי מצלמת אותו בגנבה, שלא יראו. וכך הדבר לגבי אמא.
ביומן אני כותבת שוב ושוב על הצורך האובססיבי לתעד את המחלה, לצלם שוב ושוב, כאילו היתה זו דרך מאגית לתפוש את הנשמה שלא תחמוק מאתנו. כאילו השתתפתי בריטואל של שימור הנשמה. ההרגשה שלוותה אותי היתה שאם אכתוב אהיה אשמה, אבל אם לא אכתוב אהיה אשמה עוד יותר. וגם הידיעה שאם אני לא אכתוב, מי יכתוב? ומה ישאר?
מתוך היומן:"האם אני חוטאת כשאני מנסה לרשום סקיצות מהירות של פניו בעט על ניר עתון? יסלח לי אלוהים, אבל אני ממש חייבת". מתחת לרישום כתבתי :
אל תשליכנו מלפניך / אבל תשליכנו
ורוח קדשך אל תקח / אבל תיקח

כתיבה היתה לי גם דרך לשחרר מאשמה. כך במחזור השירים 'מעבר יבוק' בו אני מתארת את הרצון שאמא הסובלת בימיה האחרונים תפליג כבר אל מותה. האפשרות לכתוב את המחשבה-משאלה, שגם אחרים חשים בשעה כזו, הקלה על האשמה:

מוּתי מוּתי, לוחש בי קול, מותי מותי
כמו בקשה, תחינה, כמו צו, כמו השבעה –

מותי מותי, לוחש קול מוכר
מותי מותי, ושוב מותי מותי
מותי אל מותך, הפליגי בשלוה
מותי מותי

פתאם מכה בי זכרון רחוק –
כך קראת לאמך:
מוּתי, בגרמנית, שפת אמך, פרושו אמי.


והנה שיר חדש שמתייחס למות שניהם:

מותךָ – מותךְ מתרחק ממני
ברגע של הסח הדעת
כמו ילד שֶרַץ
אל מחוץ לטווח הראיה
של אמו

***

לפני שנים אחדות חמש או אפילו עשר שנים, חלמתי חלום שיותר משהו חלום הוא ספור. ספור יפה. בחלומי מסופר על ילד קטן שהתיתם מאביו ואמו לוקחת אותו כל פעם לקבר האב והוא מוצא שם מתנה שאביו הכין לו. רק לאחרונה, שלוש שנים אחרי מות אבא, ולכבוד הערב הזה, עלה בדעתי משמעותו של הספור הזה שסופר לי כחלום של ספור יפה לילדים: ביתמות, בכל גיל, כל אחד הוא ילד . ילד יתום. במקרה הטוב, גם אחר מות האב, האב מעניק לו מתנות. המתנות יכולות להיות כל מה שדמות האב אוצרת בתוכה וממשיכה להעניק. אולי השירים שכתבתי על מות אבא היו מתנות כאלה שקבלתי ממנו. זו היצירה שצומחת במקום של האובדן. אם כי, למעשה כל שיר, תמיד, הוא בעבורי מתנה שאני מקבלת. ההורים ממשיכים לחיות בתוכנו, לובשים ופושטים צורה, וממשיכים להעניק מתנות גם אחר מותם.

על הנוכחות של המתים כתבתי:

הטלפון צילצל.
האם יתכן שהמתים שבים
לומר לנו דבר מה?
פתאם היה זה קולךָ.
קראת בשמי.

כמו לוליין
מהטרפז שם למעלה -
גלשת בחבל
לאותת
לקראתי.

ובשיר אחר:

המתים הם שבים אלינו בחלומותינו
הם שבים בחוש ובמישוש.
כבר אין בהם היסוס.
הם מוליכים אותנו. את כף ידנו
נשים בכפם.


*



יעל מדיני / דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר. פורסם באתר 'עיין ערך שירה'

על "קדיש לאבא" של רות נצר

חברים וחברות ורות בראשם,

אפתח בזכרון אישי.
לפני כמה שנים הייתי באזכרה של "יום השלושים" לאשה שהלכה לעולמה בדמי ימיה, אזכרה שנערכה בבית-העלמין שנמצא בשולי שדותיו של הקיבוץ שבו היתה חברה.
האשה הצעירה היתה בת למשפחה יהודית-אמריקנית ואמה באה לאזכרה מעבר ים. היות שהיא - האם - חברתי מימים ימימה, הרגשתי צורך להיות באזכרה של בתה.
כמה ירוק ומוצל הוא בית העלמין בקיבוץ. עד כמה עשוי הוא במידת אדם - בניגוד לבית העלמין התעשייתי בעיר. והיות שאותו קיבוץ היה מקיבוצי "השומר הצעיר" - הנודעים בגינון וטיפוח הנוי - בית העלמין שלו היה אחד משישים של גן-עדן.
אט-אט נתכנס הציבור סביב המצבה שהונחה זה עתה למעצבה. ואז, לאחר שהושלך הס, חברים שונים ספדו לנפטרת, סיפרו על בואה לקיבוץ כמתנדבת מארה"ב, על התערותה בו כחברה, על שמה הלועזי שמצאה צורך לעברתו, על נישואיה לאחד מבני הקיבוץ, על הבית שהקימה בו. בין לבין הוקראו בתי שיר ומישהו ניגן בחליל צד יצירת סולו של באך. היה זה מעמד של עליית נשמה.
כל אותה עת עמדה האם - חברתי - ליד חתנה האלמן מכותרת בנכדיה שהתייתמו מאמם. בצאתנו מבית העלמין חברה אלי. היא ביקשה שנרחיק קצת מטווח שמיעה ואז קבלה באוזני: "איזה מין 'שלושים' זה בלי 'קדיש'? טוב, בסדר, הם לא דתיים. גם אני לא. אבל אנחנו יהודים! אולי גם בלוויה הם לא אמרו "קדיש", אבל אז הייתי במצב של אטימות. אבל עכשיו שמעתי, והקשבתי, וחיכיתי. 'שלושים' בלי 'קדיש'! איך זה אפשרי?"
כולה היתה רתת. דמעותיה הרותחות על בתה התערבבו בדמעות עלבון "הקדיש".
"את מבינה אותי?" הוסיפה.
"אני מבינה אותך," אמרתי לה, "אבל אני גם מבינה את החברים בקיבוץ הזה. הם לא מסוגלים לומר דברים מצוות אנשים מלומדה. הם רק מסוגלים לומר דברים שיש בהם משמעות לגביהם."
"משמעות, משמעות," חזרה האם הכואבת על המלה, "מאות שנים יהודים אומרים 'קדיש'. איזה עוד משמעות צריך?"
אותו "יום שלושים" עלה בזכרוני כאשר בפעם הראשונה אחזתי בידי את "קדיש לאבא".
*
אני מתקשה לתאר לעצמי שה"קדיש" לא נאמר בלוויה של אביה של רות חברתנו ואחר-כך ב"שבעה" וב"שלושים" ובכל ימי השנה שהתקיימו לזכרו. ועוד אני מתקשה להעלות בדעתי שהתעורר ברות ערעור כלשהו על שפתו הארמית ועל תוכנו שכולו רצוף שבח לבורא עולם ומילות של אמונת אומן. להיפך. זה לחוד - ולחוד הצורך שלה לכתוב "קדיש לאבא" משלה. ועוד נראה לי שאם ל"קדיש" המסורתי יש מעין משמעות של השלמה קיומית, הרי ל"קדיש" האישי של חברתנו יש משמעות של אגרוף מוטח בקיומיות הזאת.. אין בו איזון חשבון בשום נדבך, לא באנושי, לא בציבורי, לא במשפחתי ולא באישי. שירי ה"קדיש לאבא" מבטאים כאב שאינו מרפה משום שאין לו מרפא.
*
וכמו-כן אני משערת שמשמעותם של השירים נהירה - אם לא על כל פרטיהם, הרי ברובם - למי שהכיר את האב והיה קרוב אליו ולמי שמכיר את המשוררת וקרוב אליה. אך גם מי שאינו נמנה עם שני חוגים אלה יכול למצוא לו בהם משמעות. וזאת משני טעמים. ראשית, משום שהשירים כתובים בשפה ברורה - תרתי משמע: שפה בהירה ונבחרת - המשובצת בדרך טבעית בצירופי לשון ובדימויים הנטועים במכנה משותף רוחני-תרבותי משלנו ומשל זולתנו; ושנית, משום מהותם: היותם תיאור-חותר-אמת של איש-אמת שמסילת חייו לא ישרה. והרי מהות זו היא מהנושאים האנושיים האוניברסליים מכמירי הלב ומעוררי ההזדהות.
בשירי "קדיש לאבא" רושמת בתו אבני תמרורים באותה מסילת חיים.
*
מה נכון לפתוח את הספר בתמונה של האב כשהוא [10] "תינוק עירם שוכב לבדו / על שמיכת גדילים". בלב מי לא מתעוררות שלל מחשבות למראה פני ינקות של הוריו, בפענוח צופן העתיד החבוי בהן, עתיד שבעת ובעונה אחת הוא גם עלום וגם וגזור מראש. אותן פנים ואותו עתיד ניבטים גם מתוך שיר על תמונה אחרת שבו פונה המשוררת לאב בדיבור ישיר: [11] "… / אתה ואסתר אחותך הקטנה / ילד וילדה ממשפחה טובה / יפי פנים, חולמניים / עומדים יחד בתצלום החום/ …/ ילד וילדה תמימי עתיד".
ובעלומיו, מזכירה המשוררת לאביה, איך [12] "מול הרכבת שתוביל אותך למרסיי / אתה נצב - עלם אלגנטי מעודן / …/ עם המוני נערים אחרים / תרד לירכתי הספינה / הלויתן יפלט אתכם בחופים הבהירים / של ארץ הבחירה". ודמותו של יונה המתממשת מאליה לעין הקורא אכן קורמת עור וגידים במובאה מתפילתו של נביא נינוה במלים החותמות אותו שיר: "בראש השנה תהיה שליח הצבור / … / תשיר עם חבריך / שמע קולי ביום אקרא / כל משבריך / וגליך"
וכאשר מתבררת שמנת חלקו של הנפלט אל חופיה הבהירים של ארץ הבחירה היא אכזבה, מעמתת אותה המשוררת במלים היצוקות במיתוס הקדמון של אבי האומה באמרה כי [43 ] "… ימים רבים לא כיבו / את האכזבה שנחל מאלוהים / אלהים שאמר לו - לך-לך מארצך / שאמר לו מבית אביו ואמו ללכת / והוא נער רך לבב ולא ידע / כי הוא השה לעולה / והביאו - מלא תקוות / אל ארץ [תל]אובות וציה / אל ארץ חמדת אבות / והוא עול ימים, לבו / התם מאמין ותמה / ולבו לוחש מתגעגע / אז יבקע כשחר אורך".
אולם השחר לא הפציע והאור כהה, כי [39] "בטעות היה [האב] חלוץ / … / ונאחז בטעות הגמורה כמו היתה מלכות". והמלים המוחלטות האלה - "ונאחז", "בטעות הגמורה", "מלכות" - מערערות על עצם קיומן: מדוע התעקש ו"נאחז"? ומדוע היתה הטעות "גמורה"? ומדוע לא יכלה התקווה להיות פחות מ"מלכות"?
בדומה לשאלות הגדולות שגם יש להן תשובות וגם אין להן תשובות, שעל כן גדולות הן, במקום אחד מציעה המשוררת תשובה באומרה על אביה: [34] "כי שגה בחשבונות". מן המלים האלה - "שגה בחשבונות" - לא יכול שלא להימתח חוט אמיץ באוזני הפנימיות אל המשפט האחרון של אחד מסיפוריו הקשים של ברנר "והחשבון עוד לא נגמר."
ואולי היה בו באותו תינוק "תמים עתיד" שבר שבור מראש אם הוא [9] "נענש כמו פרומתאוס"? אם מטבע אופיו הרהר בגורל הפרומתאי, כלום לא הציץ ונפגע, כלום לא עיצב לעצמו בעצם ידיו גורל פרומתאי. וכאשר אותו תיאור - "נענש כמו פרומתאוס" - מסתיים בשאלה "היכן האש?" מהדהד בה-בשאלה: "אי השה לעולה?" ולא זאת אלא אף זאת: פרומתאוס, לפחות, הוריד אש לאדם. וכי לא יכול האב לראות בדבר כלשהו "אש" שהוריד לעצמו? למי שהם עצמו ובשרו? ואם לא אש, אולי רק להבה? אפילו קטנה? אפילו גץ זעיר, אך בכל זאת מהבהב?
ומה על אמונת ה' התמימה שהיה האב אמון עליה? גם היא לא עמדה בנסיון. הנה [42] "…הסיר את הכפה, התפלין והטלית / ואל אלוהיו סרב לגשת".
רות חברתנו, את חשבת שכתבת "קדיש לאבא" הפרטי שלך, לאבא מקס-מאיר נויפלד בן זיגברט-יצחק, 1919-2002, גרמניה ישראל. אבל לא היא. כל מי שחווה את חיי הארץ מתוכם, לא יכול שלא להקביל את חלום האב ושברו להמראתה הנלהבת של האידיאה הקיבוצית וצניחתה, שלא לדבר על נתיב עלילתו ההירואית של החלום הציוני.
אך רק בדל"ת אמות שלנו?
"קדיש לאבא" כתוב לכלאדם, לכל אדם שקיווה, שנכסף, שהתיימר להגביה עוף ולכן, מטבע הדברים נדון לנחיתה קשה. זה ייעודו של מי שמשתייך במודע לאותו זן חי המכונה "נזר הבריאה".
*
כן, הרוח בוגדת. כן, הרוח נבגדת. ואז בא תור הגוף הבוגד, הנבגד. וגם הוא נוהג ללא חמלה.
[37] "חית הגוף נאנקת, הולכת ומתבזה / במשטר צנורות אל תוך בשר רזה / … / ידים מכתמות דם תת-עורי מצנורות / נוקבים פולשים לגוף צפוד גומע ומפריש / שמבעו נסתר /…/ פנים פנדקאים של מח מפרר / … / ללא בינה" [42 ] "ונשל נעליו" - לא מפני הצו האלהי [של "של נעליך"] / "אלא מפני רגליו הנפוחות מבצקת". [40] "נומה נום אב-תינוק", כמו מערסלת המשוררת את אביה ומתנחמת נחמה קצרת-מועד ש"עדיין הפנים [שלו, המוכרים, האהובים] בתוך הפָנים", ואני מוסיפה שעדיין הפנים שלו בתוך הפְנים.
כך עומדת בת נוכח תוחלת חיים נטולת תוחלת, נוכח אריכות חיים שאין בה תקוות ארוכה.
והרי גם הוויה זו היא מאותות הזמן, כאשר הטיפול בהורים ממושך ותובעני פי כמה וכמה מטיפולם של אותם הורים בילדיהם. מורגלים אנו ב"צער גידול בנים." בעידן זה אנו מתחילים ללמוד מהו "צער דעיכת הורים".
*
ואז סר מר המוות:
[34] "בפרוזדור בית האבות דיירת כמושה / … /מגלגלת ללא הרף פקעת חוטי צמר/ פורמת, מגלגלת שוב מהתחלה / הזקנה היא פנלופה. ממתינה למחזר / הנצחי: המות / אהובה" . והרי זו מסכת מלים שטוויים בה תפישות קדומות של קץ החיים ממזרח וממערב, תפישות שמצאו דרכם ביצירות של אומר וצליל, של ציור ופיסול שנעשו לנכסי תרבות.
ואין במוות רחמים. אין הוא מות נשיקה.
[45] "איך תעבר המחיצה האחרונה" - למי מפנה המשוררת את שאלתה? למחיצה? איך היא תעבור? ואולי מופנית היא ל"עוזר הנשמה" הניצב בראש השיר? ואולי מופנית השאלה לאב? איך אתה, אבי, תעבור את המחיצה האחרונה? ואולי לשלושתם? מה יפה ונבון למעֵן שאלה כך לנמענים שונים.
[46] "זה הלילה / הרגע הנכון" , נדרכת המשוררת. "הנכון": מלה נרדפת ל"מיועד"? ואולי הוא הנשוא של "הרגע"? כך או כך: כמה ייעוד ועצמה וכוונה צופנת בחובה המלה העברית "נכון".
[47] "מה ראה אבי בעיני רוחו ברגעיו האחרונים?" שואלת המשוררת את שאלת השאלות, "את אביו, את אמו,/ את פחד יצחק,/ את האיל, את השכינה,/ את המלאך עמו שרה במעבר הלילה/ ולא יכול לו?/ את מדת הדין? את הגבורה? האם בקש ברכה?" ואני מוסיפה: את ברכת הדרך שעשה? את ברכת הדרך שעומד הוא לעשות?
*
עלה בדעתי שאם ישיג המשיג ויאמר כי בימים אלה, כאשר "מחוץ תשכל חרב ומחדָרים אימה", הרי זו גחמת פינוק לכתוב כך על מוות - - - אם ישיג כך, אשיג עליו ואומר לו: "היא הנותנת. הרגישות למוות פרטי, התביעה העצמית להגיב עליו, הם יסוד מוסד במבנה האנושי. אין הוא תנאי מספיק להצבת מחסום בפני שפיכות דמים, אבל הוא תנאי הכרחי לה."
*
רק לאחר שערכתי את מחשבותי על "קדיש לאבא" נפניתי להתבונן בציור שעל עטיפתו. בעטיפה האחורית כתוב שהוא מעשה ידי מאיר נויפלד, כלומר, האב. תהיתי מהו הנוף המצויר בו. בעונה מסוימת גוני הגבעות יכולים להיות ישראליים. אך משהו במבנים העומדים בקדמת הציור נראים לי אירופאיים. הציור כולו עשוי בסגנון המכונה, נדמה לי, פואנטליזם - סגנון אירופאי שרווח במפנה המאה הקודמת. נעזרתי בזכוכית מגדלת והולכתי אותה הלוך ושוב על פני הציור כדי להיטיב להתבונן במשיחות המכחול "הניקודיים". ואז, לפתע, סמוך לתחתית, גיליתי חתימה כמעט סמויה: "מ. נויפלד, 82". עשיתי חשבון: הצייר היה אז בן 67 שנים, ארבעה-חמישה עשורים לאחר עלותו ארצה. האם זה ציור נוף שהיה אצור בזכרונו? האם בו ביטא את "געגועי[ו]… אל המולדת הנעזבה?" כפי אומרת בתו. מה נכון היה להציב ציור מעשה ידיו בשער "הקדיש" המוקדש לו.
צרור שירי "קדיש לאבא" של חברתנו רות - האדם, המשוררת, הבת - וסדר תארים זה לא ערוך בסדר החשיבות, כי כל אחד מהם גם מובחן בה וכולם גם מותכים בה יחד - נובע ופורץ מרגש, רגישות ותובנה, ממבט חריף וממבע חד. והיות שרות אינה קופאת בזמן ובמקום, הדעת נותנת כי בימים הבאים אולי תחשוף מראות חדשים בתמונות הזכרון הישנות. והרי היא עצמה אומרת: "זה היה לפני ימים רבים, זה עכשיו". ולכן אולי אין זה "הקדיש" האחרון לאבא.
עכשיו, מכל מקום, על ה"קדיש [הזה] לאבא" אומר לך תודה והוקרה מעומק הלב.

יעל מדיני
רעננה, 14.11.06
שירים לאבא - יערה בן-דוד. פורסם בעתון 77. נובמבר 2006.
על קובץ השירים של רות נצר 'קדיש לאבא' (כרמל 2006)

"קדיש לאבא" הוא קובץ שירים מרגש על דמות האב, המת החי, שנוכחותו הקבועה בחיים שלאחר מותו מזכירה נטייה בולטת בכתיבתה של רות נצר - חריגה מן האישי-הקונקרטי אל הרוחני-מטאפיסי. בהבדל ממרבית הכותבים על אב ואם בתוך מכלול שירים העוסקים גם בתימות אחרות, ייחודו של הספר בכך שכולו מוקדש לאב, ומסכת חייו נפרשת אט אט מנקודת מבט משתנה בזמן של הבת, המעמיקה להתבונן בו דרך התמונות מן המציאות ומן האלבום.
השיר הפותח "אקורד" מסכם בכאב את חייו ומותו, שהם עבור הבת "יריית פתיחה" הקודחת לעומק וחושפת חיים תחת "מגלב הזמן". על הבת, המתמודדת עם ההעדר, מעיבה התחושה שלאביה נעשה עוול בכך שנענש כמו פרומתאוס. שאלה אחת כבדת משקל נשארת תלויה באוויר "היכן האש?"
ההתבוננות הכרונולוגית באלבום התמונות מעמתת עבר והווה, תום ופיכחון, וראשיתה במשקפיים ה"מעגלים לי/את הפנים//כמו בתצלום מאז-/המשקפיים העגולים//של אבא שלי", החופפים להרמוניה שבקוסמוס: "והשמש/גדולה ועגולה//וככה העולם". המשכה של ההתבוננות הרטרוספקטיבית היא תמונת התינוק העירום על השמיכה - ומיד נוצר החיבור: "אחרי שבעים שנה/אראה את גופך העירום/בהישמט מעליך/חלוק בית החולים".
עולם העבר התמים והשלם, המיוצג על ידי האב האידיאליסט בעל הנפש הפיוטית, ניבט גם מתמונת האח והאחות בילדותם ("משום מה אני מדמה/יונה חרישית מרחפת מעל התמונה"), מתצלום האב , "עלם אלגנטי מעודן", הנוסע ברכבת מגרמניה למרסיי בדרך לארץ ופניו מסגירות געגועים להוריו שנשארו מאחור. עדשת המצלמה נחה על "חלוץ תמים/לבדו זורע בשדה" ועל תצלום של ילדה קטנה עם אביה. בבגרותה הוא מצטייר בעיניה כ"ספקן בודד/עיקש וסבלני... חותר אל האמיתי" בציוריו, כשהוא מנסה ללכת בעקבות סזאן. "מעבר לזמן", במבט לאחור, מזדהה המשוררת עם ההבעה בדיוקן שהיא משרטטת: "אתה רואה אותי -/יתומה/מביטה/ביתום". נוכחותו התמידית של האב בזיכרונה עולה מציור נוף ארצישראלי שצייר בנעוריו לפני עלותו לארץ ובו חקוק פסוק מהמקורות, שלאחר מותו הוא לובש אצלה משמעות אחרת. מתנגנים בה גם קטעי אופרה ששר, במיוחד הקטע הטרגי ב"דולי הפנינים" של ביזה, המרמז על סבלו העתידי ומותו.
הדוברת שבה ואוחזת בזיכרון כלחם חוק, כדי להנציח יופי חיצוני ופנימי אך גם כאב בלתי נדלה, כמו למשל ב"פרימה": "אוחזת בו כפי שאוחזים ככר /לחם ארוכה מתחת בית השחי, לנגוס /בו לעת מצוא" - ואני נזכרת בשירו הידוע על עמיחי: "זֵכֶר אבי עטוף בנייר לבן/כפרוסות ליום עבודה".
בשירים המתארים את האב בתחנות חייו השונות משתהה המבט על פרטים קונקרטיים בדמותו הפיזית: עיניים, כפות רגליים, "כפות הידיים / ציפורים מתות", "פֶּה תועה", "עורף סמיך./ שיער לבן דואה./ מעטפת פנים תופחת", תנועות ושתיקה רווית מלים. במחלקה הסיעודית כמו נסגר מעגל הזמן, כשבתלותו המוחלטת בסביבתו חוזר האב לינקותו: "תינוק בן שבעים ותשע" שננטש. כשהבת משדלת אותו לאכול ("עכשיו נשים סינר נייר / שלא יזל מהפה על הצואר "), מתחלף הדימוי הגרוטסקי והמכמיר של התינוק בדימוי אכזרי: "אָחוּז כמו חיית מחמד / ברצועה לצוארו / במסלול הציות המתדמה/לאנושי".
כשם שאי אפשר להתנער מקיומו המתמיד של האב המת בחיי בתו, כך אין להתעלם מכך שהפרספקטיבה של הזיכרון נוגעת גם בדור הסבים: "המתים עומדים מאחורי גבינו./ לכן משני צדיו / עומדים מחרישים / הבלתי נראים - / אביו ואמו". אך בהבדל מהבת הָעֵרָה לנוכחותם הנמשכת בחייו, האב החולה המרוכז בסבלו "עיוור מראות את מבטם המלווה". המעגל נסגר כשעיני התכלת הפקוחות, המזכירות תמונות ילדות, מוקפות עכשיו "חוט של חסד". הן נותרו לפליטה "כמו שתי בריכות/שהדגים נמלטו מתוכן/ועזבון".
מבטה של הבת מתמקד במתרחש הַהוֹוִי ובמשוער: "מה ראה אבי בעיני רוחו ברגעיו האחרונים?" והיא עונה בשאלה טעונת משמעות: "האם ראה את המלאך נאחז בסבך? / האם ראה את המלאך שנגע בירכו?" הרגע האחרון הוא "הרגע העתיד להישאר בזיכרון" של הבת. היא מניחה, שבאותו הרף שבין קיום להתאיינות הספיק אביה "לשאול עצמו / אם זאת שלווה".
המבט עוקב אחר כליון הגוף (שהוא "חלל כניסה ויציאה למעבר הנפש"). מכאן והלאה מוסט הדגש מן הפיזי אל המטאפיסי : הנשמה עוברת את המחיצה האחרונה בין חיים למוות בידיעה שהחיים הם "פרוזדור מבוא שנכנסים בו/ועוברים דרכו". האזכורים מהמקורות נעשים תכופים יותר בתיאור היפרדות הנשמה מן הגוף: הולך "הלוך וּבָכֹה / נושא אלומותיו / משיב לאלוהיו מה שנותר מגופו / - זו אלומתו שנתת בידו-/ כמו מי שמחזיר חובו לשעורין". מחאת האב כלפי האל הנוטש עולה שלב כשהוא משיל את נעליו "לא מפני הצו האלוהי / אלא מפני רגליו הנפוחות מבצקת", ולבסוף גם מסיר מעליו את סמלי הדת - הכיפה, התפילין והטלית.
עכשיו מתמקדים השירים באבל, בהעדר, בהנצחה בזיכרון, בהרהורים ובשאלות הנוקבות: "ואחרי הבכי צריך כל אחד / לעשות חריץ בחזהו / בעבור שיהיה שם נר ". גם לאחר הסתלקותו מתגלה האב בצניעותו, כשהוא מופיע בחלום ונראה תמֵהַ "על שום שעושים עניין ממותו / של מי שלא החשיב עצמו בחייו / קל וחומר במותו". במותו מתאחדת דמותו עם הטבע: "ספינות התכלת של עיניו יפליגו הלאה מזה / ורעמת השיער הלבן תצמח כשקדיית מעמקים". בעולם המתים הבדידות אינה קיימת, שכן מתחת לאדמה "הם שולחים שורשים זה אל זה". קיומם של המתים מונצח בנרות הנשמה "כדי שייטיבו לראות./ שלא יפחדו בחשכה". השירים נעים מן הקונקרטי והמוחשי אל המופשט והרוחני. יפה בעיניי השיר הבא שהוא מארג של אסוציאציות: "רימון פצוע/נופל גלוי עיניים/בלב מאפליה//בסוד מרכבה/תינשא נשמה/אל סתר מדרגה".
אלבום התמונות של האב מכיל את הטוב והרע, היפה והמזעזע. הזיכרון מחבק גם תמונות קשות ומסרב לנפותן, מנסה ב"חַכַּת המלים" לעכב את היעלמו. יום הולדתה של הבת שחל בשבת הוא גם יום מותו של אביה, מה שהופך אותו לציר מפגש כבד משקל בין חיים למוות. חיבור מרובד ומעניין נוסף עולה מהשיר "עריסה": עכשיו הבת היא / האם הנושאת / את האב-הבן / שהורד מצלב העקדה // כובשת ראשו בחיקה/ מנענעת עריסה".
מחאתו האילמת של האב כלפי האל מחלחלת בדרך אחרת בהתרסתה של הבת בשיר "קדיש בת": "גם אני רציתי להגיד קדיש....ולא נתנו לי". היא מתעלמת מן האיסור ואומרת קדיש: "שפתי נעות - / קולי לא יישמע", אבל השיר נחתם ב"קולי יישמע" - לא רק קולה של בת אבלה וכואבת, אלא גם קולה של אישה המוחה על סייגי ההלכה הנוקשים.
"קדיש לאבא" של רות נצר הוא דיאלוג רב גוונים ורגיש בין בת לאביה, החוצֶה את הגבול הדק שבין החיים למוות ובין הפרטי לסמלי. ההתרפקות על דמות האב, שעשויה גם לייצג עולם שחלף ואיננו, מוכרת היטב עוד משירת שנות ה-60. ציור הנוף היפהפה על העטיפה, מעשה ידיו של מאיר נויפלד, אביה של המשוררת, מיטיב להמחיש את דמותו המיוחדת, שהשפיעה רבות עליה ועל יצירתה.

*
דברים שנשא אורי נוה בערב השקת ספריה של רותי
"עקבות"  ו"קדיש לאבא" ב מועדון הספרותי ברעננה
ביום  14.11.2006


כהקדמה ולשם גילוי נאות ברצוני לומר כי מר אורי נוה שבהזמנה זה אני, אחיה הכמעט תאום של רותי.
אנו "אח ואחות כמו זוג אוהבים  מראשית השנים". כך כותבת רותי בשיר אלבום (ע'מ 72) בספרה "עקבות":

באלבום הראשון של המשפחה
הזמן מתכווץ ונפתח כמניפה,
אתה הבכור- פנינו דומים
עיניים כחולות- כמעט תאומים.
אח ואחות בני חמש או שש
כמו זוג אוהבים מראשית הימים.
מסתירים מבוכה
בישנים-
ימינך על כתפי
בשמאלך זר נרקיסים...

תאומים מדברים ביניהם בסימנים ורמזים המעלים בדרך אסוציאטיבית עולמות שלמים שהמשקיף מהצד לא יבינם.
אני תפילה כי דברי בערב זה יצאו מגדר של רמזים ויהיו בהירים לקהל השומעים.
אפתח בספר "קדיש לאבא" ואתייחס לשיר  קדיש לאבא.
את תפילת הקדיש אנו אומרים בארמית, שפה שרוב היהודים אינם מבינים. ואולי טוב שכך.
שהרי בשעה שמתך מונח לפניך ואתה מכונס בתוך עצמך ומעלה מנבכי העבר תמונות של האיש כפי שהיה בחייו, בשעה
זו הלב נחמץ לנוכח הריק האובדן והאין. ודווקא כאן מצפים ממך לומר תפילת שבח והודיה לבורא עולם שברא עולם כרצונו כראות עיניו:
"בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה".
ובתרגום לעברית:
בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב בוא משיחו.
ואנו הקוראים מבינים כי בטבע העולם שברא, יש לידה,יש חיים ויש גם מוות. המוות מציג את האדם באפסותו וסופו, מול אין- סופיותו של הבורא.
רותי מתמודדת עם הקושי של אמירת התודה לבורא במקום שבו לבך מתריס כלפי שמיים בדרך מיוחדת משלה.
היא פונה אל בורא עולם וקוראת לו לתקן בעולם הבא ולו במקצת את העוול והגורל שהיה נחלתו של אבא בעולם הזה:
לטפח, לנשק,לחוס ולחמול על הילד שאמור היה להיות ילדו
יקירו ילד שעשועיו ולפחות עכשיו בהאספו אל עמיו,לאסוף
אותו אל חיקו כבנו יחידו אשר אהב. וכך כותבת רותי(ע'מ 61)

יתגדל ויתקדש
בעולם שברא כראות עיניו
ולא טחו עיניו מראות
את הרע
(גם את היופי ראה)

וימליך מלכותיה-
ולא רק את מלכותו שלו
כי אם ימליך
ויגדל
ויקדש
את נשמת מי
שביומו ובחייו
לא גידל
לא טיפח
לא נישק
3
לא חס
לא חמל
ולא היה לו כילד שעשועיו
כל אלה יעשה נא עכשיו
ויאמר לו
תושבחתא
נחמתא
ויאספנו אל חיקו כבנו יחידו
אשר אהב.

אנו בניך אבא, יודעים עד כמה אהבת את אותה תפילה במוסף של ראש השנה :

"הבן יקיר לי אפרים  עם ילד שעשועים
כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד
על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו
נאום אדו-שם".

כל אימת שהגיע שמחה פרידמן- בעל התפילה- לתפילה זו, היית עוצם עיניך ושר בקול שני כנער מקהלה, את הניגון של לבנדובסקי :

"וזכרתי אני את בריתי אותך
בימי נעורייך,
והקימותי לך ברית עולם".

רותי מתריסה כלפי שמים כאומרת:
מדוע לא זכרת לו את ברית נעוריו, כשהלך אחריך במדבר בארץ לא זרועה.

בשיר ובבואו (ע'מ 69) כותבת רותי

ובבואו אליך
יאמר-
הכר נא
הכתונת בנך היא?
כי טרוף טורף

לאמור, אתה אלוקים שלא שמרת עליו בחייו, הכר נא באחריותך לתוצאה של טרוף טורף מאיר.

בשיר תפילה לעני (ע'מ 68) כותבת רותי

תפילה לעני
כי תעצום עיניך-

פנינו משתקפות
בפניו. תפילה לעני
כי תעטוף נפשו

רואה אני את פניך אבא , טהור נפש ויפה עיניים.
- פניך אותן הורשת לנו- ובאוזני מתנגנת תפילה לעני, תפילת בכיין של הבנות בבית הכנסת בנוה דקלים.
(מתוך פרק ק'ב בתהילים):
" תפילה לעני כי יעטוף ולפני אדוני ישפוך שיחו.
אדוני שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא:
אל תסתר פניך ממני ביום צר לי " ...

אני רואה את רותי עומדת בעזרת הנשים בביה'כ שלנו, צופה בתדהמה במעגל הגברים הצפוף המתנועע כגלי הים, ומתוכו עולה השירה הזו כשדמעות חונקות את גרונם וגרונה.
דמעות על תפילה שלא נענתה.

רותי אינה משתייכת לציבור הדתי שומר המצוות , אולם לבה ונשמתה עטופים בקדושתה של הפרוכת העוטפת את ארון הקודש. אותה רקמת פרוכת ממנה יוצאים האריות בשיר ערכת אלוקים (ע'מ 14  בספר עקבות):

ערכת אלוקים שלי
מנפיקה ממתקי תפילה.
תפילות הן שיר ערש.

והאות של האר'י הקדוש
מופיעה בחלומי
מתנועעת ומאדימה
בתשבץ אותיות על חולצת לבי.

צמד אריות משני צדי ארון הברית
יוצאים מרקמת הפרוכת
מלוים אותי בשכבי ובקומי

אסיים באמירה אישית בשמי ובשם אחיותיך ואחיך הצעיר שליוה את דברי בקריאת השירים ברוב חן:
"אורי יקר"- כך כתבת לי בהקדשה לספר קדיש לאבא-
"כאילו שכולנו כתבנו את השירים האלה"
ואני עונה לך בשם כולנו:
אמנם כן, כולנו כתבנו בדמע.