הספר השלם ושברו
מיתוס, ספרות, שירה - כנוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג
העטיפה: צלום – רות נצר
הוצאת כרמל. 2009.
הפסיכולוגיה בת זמננו לומדת מהספרות על עמקי נפש האדם ושופכת על תהליכים אלה אור מחודש.
המאמרים שכונסו בספר זה עוסקים בחקר יצירות מהספרות העברית והכללית, וכן מסות על הסמל, והדימוי, השירה והאמנות. בסיוע המבט של פסיכולוגית המעמקים של יונג. השלם ושברו הוא השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו.
המלצות על גב העטיפה
מר מאני מוריד את כל כובעיו בפני הפרשנות שלך... האופציה היונגיאנית היא פחות לוחצת על הטקסט מזו הפרוידיאנית ודווקא מטפלת ברַכּוּת ובפתיחות בטקסט. (א.ב. יהושע)
שמחתי לקבל את מאמריך המצוינים מאירי העיניים והמשמעותיים כל כך. מאמריך עמוקים ומקיפים ועשירים – בבחינת עולם ומלואו. למדתי המון ממאמר אחד שלך יותר מאשר ממאמרים רבים אחרים: יונג, קבלה, אלכימיה, מקומו של האיד, ספרות, נפש, אינסוף משמעויות. הספר בעל השם האוקסימורוני 'השלם ושברו' יהיה בטח יצירת מופת. (פרופ. ניצה בן דב)
המאמר של רות נצר על 'שורשי אויר' הוא מהמיטב שנכתב על ספרי זה... אהבתי במיוחד את מאמריה החשובים על ספריו של פטריק וויט. (רות אלמוג)
חכמת הלב והעין יוצרים במאמריה של רות מִצְרָף מעמיק, מקורי ומיוחד במינו. מאמריה מובילים אותנו אל נופי הזיכרון הקולקטיבי של האדם, שם האופק משתחווה לראשית. (חיה אסתר)
על הספר:
רות נצר
הספרות והשירה, כהמשך למיתוסים ולאגדות, הינן מאז ומעולם ראי לנפש האדם. עיני הרנטגן של הסופרים והמשוררים מיטיבות לראות ולתאר את נסתרות הנפש. הפסיכולוגיה בת זמננו מנסחת בדרכה שלה, ובמטפורות משלה, את תהליכי הנפש וחיבוטיה, אשר מתוארים ביצירות הספרות, ושופכת על תהליכים אלה אור מחודש. הפסיכולוגיה לומדת מהספרות על עמקי נפש האדם, והיוצרים בני זמננו מושפעים מהסימבוליקה הפסיכולוגית ומהתאוריות הפסיכולוגיות על נפש האדם.
הספר עוסק בסופרים אלבר קאמי, קפקא, פוקנר, רות אלמוג, גבריאל מוקד, מיירניק, מיכאיל פרישווין. הספר עוסק בארבעה ספורים של עגנון, בשלושה ספרים של א.ב.יהושע, בארבעה ספרים של פטריק וויט, ובמכלול ספורים של בורחס, ובמשוררים פרננדו פסואה וחיה אסתר ובשירה נשית. וכמו כן בציור יפני, בציירים יוזף ישראל'ס וקורנליס אשר, וברולאן בארת.
המאמרים שכונסו בספר זה עוסקים בספרות, בסמל, בלשון, במדרש לשון, בשירה ובאמנות – בסיוע המבט של פסיכולוגית המעמקים של יונג. ברוח החשיבה היונגיאנית מתוארים התהליכים המודעים והבלתי מודעים, והסמלים הקולקטיביים הכלל אנושיים, הארכיטיפיים – דגמי היסוד המיתיים – המגלמים את גורל האדם, אשר מתקיימים בתשתית היצירה האנושית.
הספר עוקב אחר ההתמודדות של האדם עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו, כפי שזו מבוטאת ביצירות הספרות. כל יצירת ספרות, כמו מהלך ההגשמה העצמית של חיי היחיד, היא נסיון להגשים ישות בעלת שלמות פנימית, שתאחה את שברי העולם-נפש; היא השלם ושברו. השלם ושברו הוא השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו. המיתוסים והספרות אשר משקפים את תהליכי הנפש, הם בעצמם מספרים לנו על התהליך הזה.
ענינה של הפסיכולוגיה, הן בפסיכותרפיה והן בחקר היצירה, לתרגם את החמרים הבלתי מודעים והסמליים אל ניסוח מודע. באופן כזה אפשר שהמודעות המצטברת של יחידים רבים, והמודעות המצטברת המופקת מהבנת יצירות האמנות תצטרף למודעות קולקטיבית שתסייע לנו להבין את עצמנו.
בפרקים אחדים מתקיימת תהיה על טיבו של הלא-מודע שמבוטא ביצירות, על האפשרות ואי האפשרות לכלוא אותו במושגי הפסיכולוגיה ובתוך סמלים, על מהות המסתורין שבו (הפרקים על 'השיבה מהודו', 'עידו ועינם', 'על אבן אחת', שירתה של חיה אסתר, לשון וסמל ביהדות), על טיבו של הלא-מודע הפסיכולוגי לעומת הלא-מודע הרוחני שבשורש העצמי ('על אבן אחת').
מתברר שלא רק הלא-מודע היצרי-רגשי יכול להוליד תוהו ושגעון אלא גם הלא-מודע הרוחני-דתי-מיסטי ('ספור פשוט', 'על אבן אחת') . הסכנות של התמסרות למיסטיקה – הן לא רק שגעון אלא גם ניתוק חברתי, ניכור וניתוק מקשר אנושי (הפרקים על בורחס, ו'על אבן אחת'), סכנת דחיה חברתית ( הפרק על פ. וויט – על הרע ועל הגאולה), פגיעה בקדושה והיפגעות ממנה (הפרק 'על אבן אחת', והפרק 'ויפגע במקום'), והתעוררות מועצמת של הרע המוכחש (בורחס, וייט, עגנון – 'הסייף', 'על אבן אחת').
בסופו של דבר המיסטיקה מחפשת לשלב את הטרנצנדנטי ביחד עם יחס לזולת וסולידריות אנושית, ואפילו להעדיף את הזולת ולמצוא בו את המיסטיקה ביום-יום, בלשון הזֵן והחסידות (עגנון ב'על אבן אחת', וקאמי). שילוב זה מתקיים גם בדיאלוג האנושי עם יצירות אמנות (הפרקים על 'התשוקה להוויה' ).
פרקים שענינם הספרות עוסקים בדגמי היסוד המיתיים-ארכיטיפליים שמקורם בלא-מודע הקולקטיבי, אשר מעצבים בסמוי – לטוב ולרע - את גורלנו. הדגמים המיתיים הסמויים מאפשרים להבין את המסלול הגורלי של הגבורים ביצירות הספרות, וגם מאפשרים לראות את מלכוד הדגם המיתי לעומת האפשרות שהוא מעניק לשינויים. תהליך החיים השואף להגשמה של האינדבידואליות והעצמיות השלמה, שמכונה 'מסע הגבור, 'מסע חניכה', וכן 'תהליך האינדבידואציה' מתואר בפרקים על ספרות עברית וכללית - עם הקשיים, הכשלון וההצלחה האפשרית שלהם. המאמרים עוסקים בזיהוי הסמלים המיתיים, בעיקר סמלים של המיתולוגיה היוונית וכן הסימבוליקה של האלכימיה שעיקרה אפשרויות הטרנספורמציה המתמדת של נפש היחיד (הפרקים על בורחס, 'מאה שנים של בדידות', 'ספורה של דודה', 'האבן הצומחת', 'הגולם' של מיירניק, ה'ווריאציות' של מוקד).
הנושאים העיקריים שהספר עוסק בהם: היחס בין הקונקרטי לסמלי, בין התודעה להעדר המודעות, בין שפיות לשגעון, בין התודעה לכוחות הצל והרוע בנפש, בין דחף ההתפתחות לדחף ההרס והרגרסיה, בין פֵרוד דיסאינטגרטיבי לבין ארגון אינטגרטיבי. וכן סמלי האב והאם, הגברי והנשי, כוחות היצירה והרליגיוזיות המיסטית.
ההתמודדות של האדם עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו מבוטאת ביצירות ספרותיות רבות. הכוח הארכיטיפי הגדול הזה יכול להופיע בדמות אשה, כאם גדולה או אנימה (ראו 'עידו ועינם' של עגנון, 'מולכו' ו'מר מאני' של א.ב. יהושע, 'מאה שנים של בדידות' לגארסיה מארקס ), כדמות גבר (ב'שורשי אויר' לרות אלמוג), כפצע ( קפקא – 'רופא כפרי'), כשגעון (ב'שורשי אויר' של אלמוג , 'ספורה של דודה' של וויט ו'ספור פשוט' של עגנון), כתרבות ראשונית ופראית (קאמי – 'האבן הצומחת'), כחיה (פוקנר - 'הדב') , כרוע (הרומנים של פטריק וויט, הספורים של בורחס, 'הסייף' של עגנון) וככוח מיסטי (בורחס, פ. וויט, עגנון). התמודדות זו עם הכוח הלא-מודע מתוארת מבעד נפשו של הסופר, שרמת הרגישות שלו גבוהה יותר, ההתמודדות שלו עם הלא-מודע מורכבת, אינטניסבית וקונפליקטואלית יותר, והמחויבות שלו לכוחות הטרנצנדטיים גדולה יותר (ראו הפרק על קפקא, 'על אבן אחת', ספורי פ. וויט, קאמי).
שלושה פרקים בספר עוסקים ביצירות אמנות (בצילום, ציור והדפסים) ובדיאלוג האינטימי היצירתי האינטרסוביקטיבי שבין הצופה ליצירת האמנות (הפרק 'על צעדיו של הנעדר' עוסק בתמונה אחת של קורנליס אֶשֶר ובהבטים של הלא-מודע והנסתר. שני הפרקים של 'התשוקה אל ההוויה' עוסקים בצילומים, בתערוכה של הדפסים יפניים ובתערוכה של ישראל'ס).
בפרקים שענינם העיקרי הוא דימוי ושירה, נראה איך בתפר של זכרון ושכחה, תהום ובלימה, גילוי וכיסוי, ידיעה והעדר ידיעה - מתבררים המלים, הסמל והדימוי, אשר מבקשים להיות בקרבת המרחק הנכון ביותר של המעמקים האישיים והאל-אישיים. השירה מתגלה כאופן העמוק ביותר של מגע, חבור ותיקון בהוויה הקוסמית וההוויה האישית. במלים אחרות, רגע כתיבת השירה הוא רגע העצמי, והשירה עצמה משרתת את העצמי האישי והקולקטיבי. לעומת הספור שבנוי על רצף קוי-תהליכי במקביל למסע החיים, השיר הוא נקודת חוויה. הספור והשיר, התהליך והחוויה, ההתהוות וההוויה, הם שני אופני קיום משלימים של העצמי.
חוקר הספרות ישראל כהן הוא הראשון שהתייחס בעמקות לתורת יונג כמתודה שתואמת לחקר הספרות העברית. בספרו, 'בחביון הספרות העברית - עיון לאור משנתו של ק.ג.יונג' הוא מבאר ביסודיות את התאמתה המיוחדת של תורת הארכיטיפים לתפישת העולם המיתית של היהדות ולחשיבה היהודית לדורותיה, הן משום שיונג מציין את קיומם של ארכיטיפים תרבותיים, והן משום הדגשתו של יונג את הרליגיוזיות הטבעית בנפש. הוא מביא את דעתם של הוגי דעות יהודיים על יונג: פרופ' שמואל ברגמן שמוצא דמיון בין תפיסת הנפש של יונג וא.ד. גורדון, וכן התייחסות חיובית ליונג אצל אהרן צייטלין ואצל הוגה הדעות-המחנך ד"ר יוסף שכטר. כמו כן הוא מציין שתורת יונג חופפת רעיונות שקיימים אצל הוגי היהדות. כך ה'לא מודע' תואם את משל העובר במעי אמו שלומד שם את כל החכמה (נידה ל, ע"ב), ואת המושג 'קדמות השכל' של המגיד ממזריטש . הרעיון של הארכיטיפים מצוי לדעתו בהתייחסות של המקובלים לאותיות העבריות שהן הוויות רוחניות וכוחות בריאה שאלוהים הסתכל בהן כשברא את העולם.
כינסתי כאן מאמרי מחקר ומסות שכתבתי במהלך עשרים השנים האחרונות; מאמרים שעוסקים בחקר יצירות מהספרות העברית והכללית, וכן מסות על הסמל, השירה והדימוי. מאמרים אלה נולדו מתוך התפעמותי מיצירות מופת ומהדחף להעמיק בהם. רוב היצירות הן יצירות ידועות, אולם כתבתי גם על יצירות שמעטים מכירים, ובמפגש שלי אתם היתה לי תחושה של תגלית ראשונה ('הסייף'.'על אבן אחת' – של עגנון).
רוב המאמרים פורסמו בכתבי עת שונים. בעיקר: 'עלי-שיח', 'נפש', 'שיחות', מאזניים', הליקון', מעגלי קריאה'.
אחדים מהמאמרים הובאו לראשונה כהרצאות בפורומים של פסיכולוגים או אנשי ספרות.
ציטוטים מתוך בקורות על ספר המסות 'השלם ושברו':
ד"ר רבקה שאול בן צבי. פורסם ב'מקור ראשון' 5.2.10 :
ייאמר מייד: "השלם ושברו" הוא ספר נדיר בעושרו ההגותי ובסגנונו המיוחד המתאפיין בבהירות וצלילות יחד עם יופי ססגוני שעל גבול הפיוט. בניגוד לאותם ספרי עיון רבים מספור האומרים מעט דברים בשפע מלל מסובך – הספר הזה אומר דברים רבים מאוד בפשטות ובתמציתיות.
נצר בוחרת לכתוב על יצירות שנותנות ביטוי לאי רציונלי ולחידתיות שבקיום האנושי. לאותו רובד בקיום שעשוי להתבטא רק בסמלים אפופי חלום ובמסעות הנפש. המאמרים הללו פורסמו בזמנם בבמות שונות, אולם היסוד ההשקפתי והפרשני המשותף מלכד אותם לחטיבת משמעות אחת.
פרופ. נורית גוברין. פורסם בכתב-העת עתון 77. אוגוסט-ספטמבר 2010. גליון 349:
רות נצר טוֹוָה את מחקרה בַּזהירות הראויה, מתוך מאמץ אדיר לשמור על "שיווי המשקל". עמדתה של רות נצר, משוררת וחוקרת, היא בעלת נוכחות כפולה, כמי שנמצאת בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. נוכחות כפולה זו, היא המעניקה לספר 'השלם ושברו' את איכותו, מהימנותו והישגיו הגדולים. הספר מציב תשתית תיאורטית מוצקה ל"אני מאמין" של המחברת, בכך שהיא סוקרת את הגישות השונות הקיימות, מתמודדת עימהם, מַשווה ביניהן, ומציגה באומץ את עמדתה שלה.
יערה בן דוד. מאזניים 2010:
הנושאים המרכזיים המטופלים במאמרים עוסקים ביחס בין קצוות: יצר הבנייה ויצר ההרס, המוחשי והסמלי, שפיות ושיגעון, מודעות והעדר מודעות, סמלי האב והאם, הגברי והנשי ועוד. נצר מנתחת את מהותו של הלא מודע תוך בחינת האפשרות לכרוך אותו במונחים פסיכולוגיים ובסמלים המתייחסים למסתוריותו. דבריה של נצר משדרים יושרה אינטלקטואלית וצניעות. כשהיא מסייגת את הכלים הפסיכולוגיים ומתייחסת למגבלותיהם בבואה לנתח טקסט ספרותי. ראוי לציין, שכתיבתה העיונית של רות נצר בהירה ומעמיקה כאחד ונקייה מסבך של ניסוחים יובשניים או מעורפלים ומפולפלים, האורב לפתחו של ספר עיוני, הנשען על תיאוריות פסיכואנליטיות. ועוד זאת ייאמר: אין היא כופה הר כגיגית את התיאוריה על הטקסט. כתוצאה מכך, הניתוח הספרותי הרגיש משכנע וזורם עם היצירה.
תוכן העניינים
השלם ושברו
מבוא: מבנה ותהליכי הנפש לפי הגישה היונגיאנית והשתקפותם בחקר הספרות :
המיתוס, הארכיטיפים והלא-מודע הקולקטיבי; יונג ופרויד; פוסטמודרניזם ותורת יונג, פוסטיונגיאניות ולא-מודע תרבותי; הנשי; התאוריה היונגיאנית בחקר הספרות ; תורת יונג וחקר הספרות העברית; תהליכי הנפש וביטויים בספרות לפי יונג.
שער ראשון ספרות כללית
פרק א. גבריאל גארסיה מארקס – 'מאה שנים של בדידות' – המטריארכט וסמלי האלכימיה.
מבוא; המטריארכט והמעגל הסגור; המעגל האלכימי.
פרק ב. אלבר קאמי - אבנים חיות – טרנספורמציה אלכימית ותהליך חניכה בספור 'האבן הצומחת'
פרק ג. הדוב הפטוּר מתמותה – ספור 'הדוב' של פוקנר כספור חניכה.
פרק ד. הפצע והרופא – על הספור 'הרופא הכפרי' של קפקא
פרק ה. בורחס – החפוש אחר הכוּליוּת
פרק ו. פטריק וויט – 'ספורה של דודה' – השלם ושברו.
טבע וממשות; שגעון וממשות; מלים ומוזיקה; האלוהי; התבנית המיתית.
פרק ז. על שלשה ספרים של פ. וויט - על הרע ועל הגאולה: 'גולת המנדלה', 'יורדי מרכבה' ו'עין הסערה'.
גולת המנדלה; ספורה של דודה; עין הסערה; המכנה המשותף לשלושת הספרים.
פרק ח. מיירניק – ספור 'הגולם' - לפגוש את הגולם ואת האמיתי.
פרק ט. מיכאיל פרישווין – 'זן'-שן' - החניכה אל העצמי והחפוש אחר שורש החיים
שער שני. ספרות עברית
פרק י. ש"י עגנון – על ארכיטיפ ה'אנימה' והחמצת האשה ב'עידו ועינם' ובספורים אחרים של עגנון.
עידו ועינם; האשה, הדימוי הנשי-האנימה, והפער ביניהם כפער של הגשמה בספורים אחרים של עגנון; הרופא וגרושתו; שבועת אמונים; לילות; שירה.
פרק יא. ש"י עגנון - השיגעון ושירת הקבצנים הסומים – עוד מבט פסיכולוגי על 'ספור פשוט': האם והאשה; הקבצנים הסומים; השיגעון והמודעות.
פרק יב. ש"י עגנון – על אבן שאינה אבן – הספור 'על אבן אחת'.
חידת הפרשנות; פרשנות פסיכולוגית ; העצמי ופרשנות של פסיכולוגיה רוחנית ; האבן האלכימית – אבן החכמים; האבן ביהדות; אבנים כאותיות; אבנים בתרבויות אחרות; ההטמנה; ההטמנה בין הסתרה וגילוי; סבות הסתרה בספור; שימוש לרעה; הגנה-מרחק-ושכבות הספור; האנושי לעומת המיסטי; הבחירה המוסרית-אנושית; האור והאבן; האור והבחירה המוסרית בטוב שהוא העזרה לזולת ; על אפשרו. הסיום של כתיבת הכתבים; על אבן אחת – כספור בודהיסטי; החסד; נוימן והאדם המיסטי; על תפקיד הספרות והפסיכוטרפיה בדיון במוסר ובעשית טוב וחסד.
פרק יג. ש"י עגנון – סייפא וספרא – על הספור 'הסייף'.
פרק יד. שקיעה אדומה כמו דם – על 'שרשי אויר' של רות אלמוג.
פרק טו. א.ב. יהושע – 'מולכו' – הבטים פסיכולוגיים, מיתולוגיים ואקזיסטנציאליים.
פרק טז. א.ב. יהושע - 'מר מאני'. האינצסט הקדוש: מאניה של ארוס ומוות
פרק יז. א.ב. יהושע - ובהודו כבר היית? עיון ב'השיבה מהודו'.
פרק יח. גבריאל מוקד – סמלים אלכימיים והאל מרקורי או פוסט-מודרניזם.
שער שלישי. סמל, דימוי, שירה
פרק יט. סמל היה לפני שהסמל התחיל – על הסמל בשירה ובפסיכוטרפיה.
פרק כ. שירה היא העצמי ביותר - שירה כמצב נפש.
פרק כא. האש בתוך האבן – על הדימויים בשירה ועל הנפש .
פרק כב. נפש הזכרון היא שירת הנפש .
פרק כג. על השירה וצעדיו של הנעדר – לפי תמונה אחת של הצייר מ.ק. אשר.
פרק כד. מסע בליסבון ומפגש עם 'כל חלומות העולם' של המשורר פסואה.
פרק כה. על שירתה של חיה אסתר ועל שירה נשית .
פרק כו. שברון השיר – על בריאתו הנמשכת והולכת של שיר אחד.
פרק כז. משהו על הלשון והסמל ביהדות :
א. על קליפת אגוז.
ב. יופיו אינו ידוע – על יופיו של ר' יוחנן
ג. מדרש לשון – 'ויפגע במקום'.
פרק כח. התשוקה אל ההוויה שמעבר לסמל. א. התשוקה אל התמונה, הגוף והאני האוטנטי – רולאן בארת.
ב. התשוקה למפגש - התבוננות בשתי תערוכות. דצמבר 1998
מונחים
אינדקס
מקורות
נורית גוברין על הספר
השמירה על שיווי-המשקל
על ספרה של רות נצר: 'השלם ושברו. מיתוס, ספרות, שירה –
כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג
הוצאת כרמל, תש"ע/2010
באירוע לכבוד הספר, ב"תולעת ספרים", יום ראשון, ג' בסיוון תש"ע (16.5.2010)
פורסם בכתב-העת עתון 77. אוגוסט-ספטמבר 2010
גליון 349.
נורית גוברין
אפתח בשני גילויים נאותים. האחד – אני באה מתחום הספרות העברית שאני בת-בית בה, ולא מתחום הפסיכולוגיה, שבה אני אולי רק דיירת-מישנה בזכות אבי, ובני, הפסיכולוג ד"ר ענר גוברין. השני – הקשר שלי לנושא הוא אישי, וקשור באבי ז"ל, ישראל כהן, שכתב ספר בנושא: 'בחביון הספרות העברית. עיון לאור משנתו של ק. ג. יונג' (הוצאת עקד, תשמ"א/1981).
ספרה של רות נצר 'השלם ושברו', קרוב ללבי. יש בו המשך מתוך חידוש למפעלו של אבי. ספרה קנה את עולמו בלבי בין השאר משום שהביא גאולה לעולם ואמר דבר בשם אומרו. ואני מצטטת מתוכו: "חוקר הספרות, ישראל כהן, הוא הראשון שהתייחס למשנתו של יונג כמתודה שמתאימה לחקר הספרות העברית. בספרו 'בחביון הספרות העברית – עיון לאור משנתו של ק. ג. יונג' הוא מבאר ביסודיות את התאמתה המיוחדת של תורת הארכיטיפים לתפיסת-העולם המיתית של היהדות ולחשיבה היהודית לדורותיה, הן משום שיונג מציין את קיומם של ארכיטיפים תרבותיים, והן משום הדגשתו של יונג את הרליגיוזיות הטבעית שבנפש. הוא מביא את דעתם של הוגי דעות יהודיים על יונג". השמות שהיא מזכירה: שמואל הוגו ברגמן, א"ד גורדון, אהרן צייטלין, יוסף שכטר. עוד היא מזכירה את דעתו של ישראל כהן, "שמשנתו של יונג חופפת לרעיונות שקיימים אצל הוגי היהדות. כך ה'לא מודע' תואם את משל העובר במעי אמו שלומד שם את כל החוכמה (נידה ל, ע"ב), ואת המושג 'קדמוּת השכל' של המגיד ממזריטש. "
בסיום סקירתה התמציתית והממצה את רעיונותיו של ישראל כהן בספרו הנ"ל היא מצטטת מתוכו: "עגנון הוא סופר שהזיקה הארכיטיפית ושיטתה להלכה ולמעשה מזוּוגות בדמו ואין הוא יכול לצאת מחוץ לתחומן אפילו לכשירצה." (עמ' 33-34; וכן בעמ' 232 בספרהּ).
מובאות אלה מעידות בשבילי בראש ובראשונה על יושר אינטלקטואלי של חוקר, כאחת מן המידות שספר מחקר ראוי לשמו נבחן בהן. לצערי, הולכים ופוחתים, בתקופה האחרונה, אלה הטורחים להזכיר את המקורות שעליהם הסתמכו ואותם עיבדו במחקריהם, וכדי להוסיף חטא על פשע – מנכסים לעצמם את פירות מחקריהם של קודמיהם במצח נחושה. אחרים, אינם טורחים אפילו להכיר את קודמיהם וכותבים כאילו הם המציאו את הגלגל, ואף ממציאים תיאוריות על חשיבותה של "בוּרות", כתנאי למחשבה עצמאית, משוחררת ובלתי תלוייה, כביכול. אלה כן אלה – אינם חוקרים אלא "חוקרים" במרכאות כפולות ומכופלות.
חוקרים לא מעטים, מגייסים את תורתו של יונג, ומסתייעים בה, במחקר הספרות העברית, אבל אינם טורחים להזכיר את מי שקדם להם, אם מתוך חוסר-יושר, אם מתוך בורות. ולא ברור חטאו של מי גדול יותר.
בנערותי ובבגרותי בבית אבי, נחשפתי לחיפושיו ולהתלבטויותיו בכל הקשור לספרות וללשון העברית. בין השאר לגישה הפסיכואנליטית מיסודו של פרויד, בחקר הספרות. בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 היו מהלכים לגישה זו, במיוחד בקרב חוגי "השומר הצעיר". דב סדן ייצג אותה במיטבה כשנזקק לשיטות פסיכואנליטיות בחקר ברנר. מחקריו, שפורסמו באותן שנים בכתבי עת שונים, כונסו יחד בספרו: 'מדרש פסיכואנליטי – פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר' (הוצאת מאגנס, תשנ"ו/1996) עם מבוא של גרשון שקד.
אבי, ודב סדן היו ידידים מנוער, עוד מלבוב שבגליציה. אבי, התנגד לגישה זו, של ידידו הטוב, כתב כנגדה, וחשף את מגבלותיה וחולשותיה. במתח הקשה, בין הדעות לידידות, הכריעו – הדעות. וכך נאלץ לצאת כנגד דעותיו של דב סדן ידידו. על אף חילוקי דעות אלה, המשיכו בידידותם לאורך כל חייהם.
זאת ועוד. אבי, שהתחנך בבוצ'אץ' שבגליציה, עיר הולדתו של עגנון, ערך את 'ספר בוטאטש' (תשט"ז/1956), שבו השתתף השתתפות פעילה מאד, ש"י עגנון. בין השאר, נכלל ב'ספר בוטאטש', פרק על "אילן-היחש של פרופ' זיגמונד פרויד" (עמ' 119 – 122), שמוצא משפחתו מבוצ'אץ', ושחובר על פי המצבות שבבית הקברות של בוצ'אץ', ועל פי תעודות אחרות; ונכללו בו זיכרונות בני העיר על המשפחה ועל זיגמונד פרויד. עגנון וישראל כהן, היו ידידים טובים. ביום הולדתו ה- 80 של אבי, הוצאתי לכבודו את ספר חילופי המכתבים שבינו לבין עגנון ובינו לבין דוד בן גוריון.
והנה, מוצא אבי את עצמו, חולק על תורתו של פרויד, היהודי, שמוצא משפחתו מבוצ'אץ' ומצדד דווקא בתורתו של יונג, הגוי, האנטישמי. למותר להוסיף, שהיה לו קשה מאד עם זה. דבריו, בסעיף הפותח: "יונג הפסיכולוג והנוצרי", מנסים להתמודד עם נושא כאוב זה, שהוא אקטואלי גם היום, ורלבאנטי גם לספרה של רות נצר. שכן, לא רק ביונג מדובר, אלא בכל איש רוח, מדע, אמן, שהיה לא רק אנטישמי אלא גם תמך במשטר הנאצי. האם לפסול את תורתו? אמנותו? ספרותו? האם אפשר להפריד בין הסופר לבין יצירתו? ועוד שאלות עקרוניות מסוג זה, שלדעתי, אין להן פתרון כולל ומוסכם, אלא יש לדון כל מקרה לגופו, הן בתחום האישי ובמיוחד בתחום החברתי-ציבורי (האם לנגן את ואגנר?; האם לתרגם את מארטין היידגר ? ) וכן לבחון אותן בכל תקופה מחדש.
בבגרותי, נחשפתי, להתחבטותו של אבי לא רק בשאלת "הכשרתו" של יונג, שאפשר להעזר בו במחקר הספרות העברית, אלא גם במאמציו הגדולים לרדת לעומקה של תורתו על כל רבדיה והמשתמע ממנה. לשם כך, לא רק קרא את כל מה שהיה בגרמנית, באנגלית ובעברית, אלא גם התכתב עם אנשי המקצוע, כמו גם עם ראשי המדברים בתחום המחשבה היהודית, וביניהם עם גרשם שלום. הוא שיתף אותי בהתלבטויותיו, והראה לי את המכתבים שכתב ואת המכתבים שקיבל.
אצטט כמה משפטים מהתמודדותו של אבי עם סוגיה קשה ורגישה זו. בסופו של דבר הפריד בין האיש לבין מישנתו; וכן מצא "הצדקה" גם לאיש עצמו, שראה בו מעין "חוזר בתשובה". וכך כתב בין השאר: "כשהחלטתי לכתוב על קארל גוסטב יונג, מייסד הפסיכולוגיה האנאליטית, נתעוררו בי היסוסים מחמת אותו פרק בחייו, שבו היתה התנהגותו בשלב הראשון של המשטר הנאצי בעלת גוון אנטישמי." (עמ' 10) וכן: "ודאי, התנהגותו של יונג בתקופה מסויימת ראויה לבדיקה ולביקורת, [ -- - ] מה שאין כן משנתו. זו דינה דין אחר. [ - - - ] הנחתו בדבר קיום הבלתי-מודע הקיבוצי, שביטויי התגלותו שונים אצל כל עם ועם, יש רגליים לדבריו ואין לראות בהם כל סטייה אנטישמית." ועוד הוסיף: "אם נעיין יפה נמצא, שבתחומה של המחשבה היהודית גופה, נשמעו דעות, שאינן רחוקות משל יונג, מפי בני-סמכא יהודיים כשרים וישרים." (עמ' 10). וכן: "אין מקום למונח כמו מדע יהודי או ארי" – ציטט ישראל כהן את פרויד בשנת 1913 (עמ' 11).
אבל הוא לא הסתפק בכך, וטרח "לבדוק תחילה במה הואשם ועד היכן אשמתו מגעת." (עמ' 12). מומלץ לקרוא, כדי להבין איך מתמודדים ביסודיות, באומץ וללא פשרות, עם נושא קשה, רגיש וכאוב זה. מסקנתו: "יונג מעד באחת השעות הקשות. הוא התוודה וחזר בתשובה. עלינו לקבל את החוזר-בתשובה. הדרך האחרת היא, להשתמש בשיטת יונג, הקרובה לרוחנו כיהודים וכבני-אדם, ולהעלים את מקור היניקה וההשפעה. זוהי דרך שאין בה אמת ואינה תפארת להולכים בה." (עמ' 17).
היום, כשדומה שפוחתים והולכים הסייגים המוסריים, נעלמים ההיסוסים וכל המסגרות נפרצות, חשוב וכדאי לחזור להתמודדות זו של אדם מישראל, בין האיש האנטישמי, קרל גוסטב יונג, לבין מישנתו, הקרובה ברוחה, דווקא, למחשבת היהדות.
התחבטות זו, אינה קיימת כלל בספרה של רות נצר, שבשבילה, כמו גם בשביל אחרים, דומה שהוויכוח הסתיים והוכרע מזמן, ואין כל מניעה לחוקר יהודי במדינת ישראל לעסוק במישנתו של יונג. לעומת זאת, היא דווקא מתחבטת בשאלה, שהיתה שנוייה במחלוקת במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה- 20. בלשונה: "השאלה עד כמה פרשנות זו [של חקר הספרות בטרמינולוגיה הפסיכולוגית ] מועילה באמת להבנת הטקסט". ותשובתה: "וכיוון שאני עצמי עוסקת בכך, אני מוצאת את עצמי מגלה בתהליך זה את מגבלות הטרמינולוגיה הפסיכולוגית, ואת העובדה שאי-אפשר להשתמש במונח פסיכולוגי כמונח (מושג-סימן) אלא כסמל, וסמל הוא תמיד מורכב מאוד ולא באמת ניתן להבנה. " (עמ' 44). התלבטות זו קרובה מאד ללבי. במחקרי התרעתי לא פעם, על כך שחידת היצירה נשארת בלתי מפוענחת אחרי ככלות הכול. בהערתה זו של רות נצר, חוזר ובולט יושרה האינטלקטואלי, שמכוחו היא מעידה על גבולות ההבנה ומגבלותיה. אבל בעיקר, מתגלה כאן גם אחד מיתרונותיה הגדולים של הכותבת, שהיא חוקרת ומשוררת בעת ובעונה אחת, ואולי: משוררת וחוקרת, לפי סדר זה דווקא. המשורר שבה עוצר את החוקר שבה מלפענח את "סוד היצירה" עד תום. היצירה תמיד גדולה מכל פרשניה, ותמיד נשארת חידתית, בלתי פתורה ובלתי מתפענחת עד תום.
מעטים הם החוקרים המובהקים, שיעיזו לנסח מגבלות אלה במפורש, ולהודות בחוסר האונים של המחקר, ולעומתם רבים הם היוצרים, משוררים ומספרים כאחד, המתנגדים, התנגדות עקרונית, לשימוש בתיאוריות הפסיכולוגיות למיניהן, בחקר הספרות.
כך כתבה רות נצר: "פעמים רבות בעת הניסוח הפסיכולוגי אני חשה כדורכת בטקסט ברגל גסה וגולמנית, או כמי שעל-ידיה כפפות גומי שלא ניתן לגעת מבעדן בדבר הנעלם הזה שהוא היצירה האנושית, שלא לדבר על עולם הרוח והמיסטיקה שחומקים מכל השגה. אבל משהו כפה עלי להסביר ולהגדיר" (עמ' 44).
רות נצר, מוצאת את עצמה בבד בבד בשני עולמות, שיש ביניהם סתירה או לפחות מתח גלוי: עולם היוצרים ועולם החוקרים. היא מודעת להסתייגותם של הראשונים, שגם היא נמנית עליהם, ומצטטת כמה מהם (עגנון, א. ב. יהושע, ביאליק). קדם להם בהרבה, ג. שופמן, שהתנגד באופן עקרוני ונחרץ, לשימוש בפסיכואנליזה של פרויד, במחקר הספרות. בכמה ממסותיו כתב על כך. כך, למשל, במסתו "על ה'תסביך'" (ד' 43. 'העולם' 20.4.1928) שבו הוא מתווכח עם פרויד ועם תלמידיו בכמה וכמה עניינים וביניהם גם בנושא "היהודי", ומתריס: "וכי מפני שיהודי הוא עלינו לקבל את תורתו בלי שום פקפוק?" וכן: "סוף סוף ישנם דברים בחיי הנפש, הנפש המתנועעת בחללו של חוץ, שהפרופסור היושב אוהל אינו יכול להשיגם". וכך, למשל, ב'פרויד ובלטריסטיקה" (ד' 46. לראשונה, 'העולם' 21.12.1928), הביע את הדעה שפרויד לומד מן "הבלטריסטיקה" ולא להיפך, וסיים: ""פרויד, מוַלגֵר, כמה ענינים 'ענוּגים' באופן התפיסה 'המדעי', הפרופסורי." וביתר תוקף במסתו: "חסל!" (ד' 62. לראשונה: 'העולם' 9.6.1932), הוא מביע את הדעה, כי חישוף המניעים הנסתרים של האדם, במיוחד "בספירה הסכסואלית" ברוח תורתו של פרויד, גורמת לכך ש"תש כוחו" [של הסקס], כיוון ש"ענין ענוג זה אינו סובל הסתכלות יתירה... היצר המיני נפגם בהחלט וכל חריפותו פגה, פגה, מכיוון שעבר דרך מעבדות ונתמשמש בידי פרופסור זקן פלוני לכל פרטי-פרטיו, [ - - - ] עכשיו פקע כוחו. חסל!"
לדעותיו אלה, של שופמן, מצטרפת דעתו, שרק מי שהוא יוצר גדול בעצמו, יכול ומסוגל לכתוב ביקורת על יצירותיהם של אחרים.
רות נצר, המודעת להתנגדות זו של היוצרים, ובמידה רבה אף שותפת לה, ממשיכה, בה בשעה במלאכתה, מלאכת המחקר. היא טוֹוָה את מחקרה בַּזהירות הראויה, מתוך מאמץ אדיר לשמור על "שיווי המשקל". "שיווי המשקל", מקורו ב"המון ניסיון", כפי שהיא מצטטת מתוך דבריו של לואיס קֶרול (עמ' 46): 'מבעד למראה ומה אליס מצאה שם', בתרגומה המופתי של רינה ליטוין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 140).
עמדתה של רות נצר, משוררת וחוקרת, היא בעלת נוכחות כפולה, כמי שנמצאת בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. נוכחות כפולה זו, היא המעניקה לספר 'השלם ושברו' את איכותו, מהימנותו והישגיו הגדולים.
הספר מציב תשתית תיאורטית מוצקה ל"אני מאמין" של המחברת, בכך שהיא סוקרת את הגישות השונות הקיימות, מתמודדת עימהם, מַשווה ביניהן, ומציגה באומץ את עמדתה שלה. באומץ, משום שצריך היום אומץ לא מבוטל כדי לומר על "הפוסט-מודרניזם": "בעיני זו עמדה ניהיליסטית, צינית, מנוכרת, שנובעת ממצב קיומי מפוצל, זו עמדת תודעה של תרבות שהתנתקה מהמעמקים הרוחניים הוודאיים, ומהטרַנְסְצֶנדנטי" (עמ' 21). הניסוח, מזכיר את ניסוחיו של ברוך קורצוויל, בספרו 'ספרותנו החדשה המשך או מהפכה', אבל לא פחות, את זיקתה למקום הולדתה, קיבוץ טירת צבי, שהיה הקיבוץ הראשון שעלה על הקרקע במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, כאחד מיישובי "חומה ומגדל", בחלק הדרומי של בקעת בית שאן, בשנת תרצ"ז/1937.
על אף התנגדותה לגישת "הפוסט-מודרניזם" היא רואה בה גם ברכה, שכן "הניבה מבט ביקורתי [ - - -] נטמעה בתיאוריה היונגיאנית והפכה להיות חלק ממנה, כעמדה פוסט-יונגיאנית עשירה יותר." (עמ' 21).
מכיוון, שכאמור, אני באה מהספרות העברית ולא מן הפסיכולוגיה, אסיים כאן את הערותי העקרוניות לספרה, ואוסיף בקצרה כמה הערות ספרותיות. תשעה פרקי הספר בחלקו הראשון דנים ביצירות מתחום הספרות הכללית, חלקן ידועות יותר חלקן ידועות פחות, ביניהן: גבריאל גרסיה מארקֶס: 'מאה שנים של בדידות'; 'הדוב' של פוקנר; ו"הרופא הכפרי" של קאפקא – אם להזכיר שלוש יצירות בלבד.
השער השני מוקדש לספרות העברית ובו ארבעה פרקים על יצירתו של ש"י עגנון; שלושה פרקים על ספרים של א. ב. יהושע; פרק על 'שורשי אוויר' של רות אלמוג ופרק על גבריאל מוקד. השער השלישי, שכותרתו: "סמל, דימוי, שירה" – הוא, לפי השערתי, הקרוב ביותר ללבה של המשוררת רות נצר. היא תוהה בו על הנושאים שהוצגו בכותרתו, ומביאה דוגמאות רבות משיריהם של משוררים רבים, לרבות משירתה שלה. אני משערת, אף שלא ערכתי מחקר בנושא, שלא פחות משלומדים על הנושאים שהיא מציגה בשער זה: סמל, דימוי, שירה, בשיריהם של אחרים, אפשר ללמוד ממנו על שירתה שלה. פרק זה, יותר מאחרים, הוא "מפתח" שנותנת לנו המשוררת-החוקרת להבנת שירתה שלה. בין השאר תעדנה על כך המובאות מתוך שיריה שלה, כהמחשה להבחנות העקרוניות-תיאורטיות בסעיפים השונים של שער זה.
גם בשער שלישי זה, היא חצויה במלאכתה, ומציגה, במיוחד בפרק: "שירה היא העצמי ביותר – שירה כמצב נפשי" (עמ' 358 – 368) עמדת כפולת פנים: של החוקר-הפסיכולוג מצד אחד, הבא לחשוף ולשפוך אור על היצירה הספרותית, השירית; ושל המשורר, מן הצד האחר, הנרתע ממלאכה זו, כניסוחהּ, בשל "פירוק השירה למונחים של מצב נפשי" (עמ' 358).
כדוגמה, להתחבטות זו, היא מצטטת מתוך שיריה שלה, בצד שיריהם של אחרים. ואני מבקשת לסיים במובאה מתוך אחד משיריה, המצוטט בסיום פרק מחקרי-אישי חשוב ונוגע ללב זה (עמ' 368):
שיר אינו דִּבּוּר אבל דִּבּוּר הינוֹ
שיר אינו דממה אבל דממה הינו.
שיר אינו שמחה אבל שמחה הינו.
שיר תמיד הוא סף.
הוא את. אתה. אני.
והוא עני.
והוא הנני.
הינו ואהיה
גמגום דָבוּר על אוֹפניו.
הספר 'השלם ושברו', כשמו כן הוא: כפול פנים ואף מרובה פנים. "גמגום דָבוּר על אופניו". כמו הזכוכית המנופצת על העטיפה, שצילמה רות נצר עצמה. כמו כפל המשמעות שבעצם הצירוף של השם: השלם ושברו'; ובמיוחד במילה: "שברו" המכילה בתוכה דבר והיפוכו, וליתר דיוק: דברים והיפוכם. המילה "שבר" היא גם: שבור, מנופץ; גם: חלק משלם; גם: תבואה, בָּר; גם: פתרון, פשר, על משקל: "החלום ושברו" (על פי המסופר על גדעון בספר שופטים ז 15). וכידוע, תופס "החלום" מקום נרחב הן במחקריה והן בשירתה: כגון במצגת היפה של "שירי חלום" שלה.
מכיוון שהמלה "שברו" אינה מנוקדת, יש אפשרות לקרוא אותה גם בשין שמאלית: השלם ושִׂברו. המילה: שֵׂבֶר, פירושה הוא: תוחלת ותקווה. כל האפשרויות הללו, מוסיפות לנוכחותה הכפולה והמורכבת של הכותבת בספרה: כחוקרת וכמשוררת; בפנים ובחוץ גם יחד.
רבקה שאול על הספר
תהומות הארכיטיפים
השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה
רבקה שאול בן צבי
[פורסם ב'מקור ראשון' 5.2.10 ]
ייאמר מייד: "השלם ושברו" הוא ספר נדיר בעושרו ההגותי ובסגנונו המיוחד המתאפיין בבהירות וצלילות יחד עם יופי ססגוני שעל גבול הפיוט. בניגוד לאותם ספרי עיון רבים מספור האומרים מעט דברים בשפע מלל מסובך – הספר הזה אומר דברים רבים מאוד בפשטות ובתמציתיות.
רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, מרצה לפסיכולוגיה, צלמת,(הצילום של זכוכית שבורה שבעטיפת הספר הוא פרי עבודתה); ציירת, משוררת, חוקרת ספרות.בכתיבתה בולט ממד פרדוקסלי: מחויבות לדיוק אינטלקטואלי בבד בבד עם ההכרה במגבלות העיון השכלי; ניסיון להגיע אל הטרום מילולי חסר הגבולות דרך המילים הסוגרות. עיון מושגי באמצעות דימויים פיוטיים ואף סיפורים אישיים.
מעבר לנושא המוצהר – מיתוס, ספרות ושירה על פי תורת המעמקים של יונג- יש בספר עולם ומלואו: עשרים ושמונה מאמרים המכונסים בשלושה שערים: ספרות כללית, ספרות עברית ועיון בנושאים פואטיים . נוספים להם: ביאור מונחים, ביבליוגרפיה ענפה בעברית ובאנגלית ומפתח כללי. המבוא אינו נכלל במספר הפרקים, אך הוא מהווה מסה בפני עצמה הראויה לדיון מיוחד, כביטוי לאני מאמין ההגותי של המחברת ולשיטתה הפרשנית, וגם כמידע מצוין אודות תורת הארכיטיפים.
הארכיטיפים מאכלסים את יצירות הספרות ומהדהדים את מעמקיהן. הפרשנות הארכיטיפלית חושפת את היסודות האוניברסליים העמוקים והתהומיים שאין להם ביטוי מושגי שכלתני. "הנשמה מדמה את עצמה יותר מאשר מגדירה את עצמה" כדברי הפסיכולוג הפוסטיונגיאני ג'ימס הילמן המצוטט במסה. היסוד הדמיוני והתהומי שבנשמה מוצא את ביטויו בתהומות המיתיים של היצירה הספרותית.
נצר יוצרת זיקה מעניינת בין הארכיטיפים של יונג, צורות יסוד של החוויה האנושית שיש להם אופי כלל אנושי, לבין מושגים אחרים שמצביעים על צורות או ישויות שקודמות לניסיון, כגון האידאות של אפלטון. כמו כן מסבירה נצר את ההבדלים שבין פרוייד ליונג, ובין תת מודע אישי לתת מודע קולקטיבי. בולטת העדפתה את הגישה האופטימית יותר של יונג שיש בה גם דומיננטה של ה"אנימה" הנשית, בהשוואה לאנדרוצנטריות של פרוייד ולגישתו הפסימיסטית.
. רות נצר שוללת את הפוסטמודרניזם כגורם שלילי ומעקר, הנוטל מהחיים ומהאמנות את המאגיה, האמת והעומק; אולם היא גם מציגה אותו כאתגר שהעשיר את החשיבה הפוסטיונגיאנית.
החלק הראשון של הספר מוקדש ליצירות מספרות העולם של מארקס, פוקנר, קאמי, בורחס, קפקא ואחרים.
המאמרים הללו, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, מחוברים על ידי מכנה משותף של שלילת ההיבטים המנכרים והמצמיתים של התרבות המערבית, שמכחישים את הקסם והמאגיה שבחיי האדם. נצר בוחרת לכתוב על יצירות שנותנות ביטוי לאי רציונלי ולחידתיות שבקיום האנושי. לאותו רובד בקיום שעשוי להתבטא רק בסמלים אפופי חלום ובמסעות הנפש. המאמרים הללו פורסמו בזמנם בבמות שונות, אולם היסוד ההשקפתי והפרשני המשותף מלכד אותם לחטיבת משמעות אחת.
הרומן "מאה שנים של בדידות" של מארקס מוסבר במאמר יפה להפליא על פי על פי הארכיטיפים של האם הגדולה ושל החיפוש האלכימי אחר הזהב. הסיפור של קאמי "האבן הצומחת" מתאר מסע חניכה מהרצינות המערבית החולנית אל העושר של מעמקי ההוויה. בנובלה "הדוב" של פוקנר הדמות המיתית של הנער היתום נחנכת על ידי סם, הזקן החכם והמנוסה, ונפגשת עם המסתורין הנצחי של היער. כל תשעת הפרקים בחלק זה הם מופת של ניתוח ספרותי מאוד מעודן שמנסה להימנע מפגיעה בקיום הכמו-טבעי של היצירה המנותחת, כפי שרומזת המחברת בסיום הפרק המוקדש לפוקנר.
בחירה אופיינית היא ז'ן-שן" ("שורש החיים") של מיכאל פרישווין, (1964) שהמחברת קראה בנעוריה, והיא מנסה לגאול אותו מהשכחה והאלמוניות. זהו סיפור ארוך הכתוב בגוף ראשון, ומתאר מסע של חיפושים אחר שורש החיים, שבסופו מגיע הגיבור אל פנימיותו. נצר מספרת שהספר ענה על הצורך שלה במשמעות, באופטימיות ובאמירת הן לחיים. בעקבות דבריה חיפשתי את הספר ואף קראתי אותו, בתרגומו הנהדר של שלונסקי, וכמו המחברת אף אני נסחפתי בקסמו התמים.
חלק ניכר ממדור זה בספרה מוקדש ליצירותיו של פטריק ווייט, חתן פרס נובל לספרות, סופר מעניין במיוחד ובלתי מוכר, המערבב את הריאליזם עם הפנטסיה, וכותב על מפגשים רליגיוזיים החורגים מדת מסוימת, ומביעים אמונה דתית בעלת אופי כולל. הסיפורים (גולת המנדלה, יורדי המרכבה, עין הסערה) שנצר דנה בהם, כמו נועדו מראש להיכלל בתורת הארכיטיפים, וכולם מבקיעים אל שורשי החוויה האנושית. הזיקה אל המיתי בוקעת ממעמקי "יורדי המרכבה", (1961) ספרו החשוב ביותר של פטריק ווייט, ואין צורך בידע מיוחד על הארכיטיפים כדי לחוש בדבר. אזכיר רק את צליבת היהודי, קטע מצמרר שטרם התאוששתי ממנו, ואת היסודות הפגאניים בדמותה של גברת מרי האר. חטיבת הפרקים הזאת בספרה של רות נצר, מלבד היותה מצוינת מבחינה פרשנית, תורמת מאוד לחשיפת יצירותיו של סופר, שידוע פחות מכפי הראוי לו, אולי בשל תכנים שהחיבור אליהם לא תמיד פשוט, אם כי הכתיבה זורמת בשטף רב.
חלקו השני של הספר מורכב אף הוא מתשעה מאמרים, רובם על עגנון ועל א"ב יהושע. כמו כן דנה נצר ב"שורשי אוויר" של רות אלמוג ובסיפורים של גבריאל מוקד. פרשנותה ל"סיפור פשוט" היא מלאכת מחשבת של מורכבות ובהירות. אופייני מאוד למחברת שאין היא מפרשת בדרך אחת, אלא מראה את הדרכים האחרות האפשריות, ופותחת לרווחה את הרומן לקריאה פלורליסטית.
הניתוח העשיר של "סיפור פשוט" מתמקד במוטיב הסומים כמפתח להבנת עולמו הנפשי של הירשל. במרכז הניתוח דמות הקבצן העיוור שמוצג כדמות ארכיטיפלית שמשמעויותיה האפשריות לקוחות ממקורות תרבותיים שונים, ועל כל פנים, הדמות הזאת מנוגדת להוריו של הירשל הנטועים בעולם החומר, ולהירשל עצמו שנאנס לעבוד את החנות, כממשות וכמטפורה.
העיוורון מביע הבטה פנימה. יכולת נפשית עמוקה שאינה נחלתו של הירשל. נצר מבחינה כמו כן בין קבצן עיוור לקבצן סומא: סומא קשור לעולמות עליונים סמויים מן העין. לקבצנות עצמה השתמעויות הקשורות ליסוד הארכיטיפאלי של דמות הקבצן בתרבויות שונות. נצר יוצרת זיקה מעניינת בין המוטיב הזה ב"סיפור פשוט" לבין מוטיבים דומים ביצירות אחרות של עגנון, וכן ביצירות של סופרים ומשוררים אחרים, ומביאה כדוגמא מעניינת את שירה של זלדה "הקבצן הקיטע" (שירי זלדה, עמ' 37-38).כמו כן, המאמר מאיר באור חדש ומקורי תובנות שכבר נשתגרו בפרשנות "סיפור פשוט", כגון אופן הטיפול של ד"ר לנגזם בהירשל שנשתגע. נצר מציעה הסברים מקוריים וכן יוצרת זיקה בין אופן הטיפול של הרופא לבין המושג הפסיכולוגי |"טיפול אקזיסטנציאליסטי".
פרשנותה ל"סיפור פשוט" משלבת בין הרובד האישי בדמותו של הירשל לבין הרובד הארכיטיפלי כהשלכה נפשית על דמויות נשים בעולמו, כאשר צירל אמו היא ביטוי שלילי לארכיטיפ האם הגדולה והמסרסת. הירשל הוא יתום מבחינה רגשית, נטול אהבת אם כפשוטה, ולכן לא פיתח כישורים רגשיים המאפשרים אהבה פעילה ונורמלית. אציין על כל פנים שאלה רק רק רסיסים מהניתוח העמוק, שלא ניתן למיצוי במסגרת זאת, וההנאה שמורה לקורא הספר.
עשירים מאוד גם הפרקים הדנים ברומנים של א"ב יהושע. שסיפוריו העשירים במיתוסים מתאימים כנראה לפרשנות יונגיאנית, וזאת אף בלי להביא בחשבון את היחשפותו לעיון הפסיכולוגי ואת קירבתו לעולם הטיפולים הפסיכואנליטיים באמצעות אשתו הפסיכולוגית. להשקפתה של נצר, על פי המבוא התיאורטי, לא המודעות לפן הפסיכולוגי היא היוצרת את הערך הפסיכולוגי של היצירה, אלא הקירבה הפיוטית לזרמי מעמקים.
במאמר על הרומן "מולכו" מתואר הגיבור כגבר פשוט וחלש שה"אנימה" שלו (היסוד הנשי שבנפש) חולה עקב השפעתן של נשים גבריות המשקפות את ארכיטיפ "האם הגדולה" במשמעותו ההרסנית והסרסנית. לאחר מות אשתו הוא מקבל הזדמנות לחירות רגשית, תהליך רב מהמורות ומכשלות שבסופו, כנרמז ביצירה, אולי יצליח מולכו לבנות את עצמיותו הגברית והאותנטית. תהליך זה קשור גם לדואליות של נשיות אשכנזית ומזרחית. נצר רואה בבעיותיו של מולכו ביטוי לניתוק מה"אנימה" שמאפיין את הגבר בתרבות המערב, ברוח השקפתו של אריך נויימן
ומכאן לרומן האניגמטי "מר מאני" שבו לדבריה שולטים שלושה מיתוסים: של הבן המאהב, של אדיפוס ושל אינצסט. רות נצר מפליאה לרקום את הדיהם של המיתוסים הללו, ולהסביר באמצעותם את המערכים המאוד סבוכים של היחסים השונים ברומן בתוך כל פרק ובין הפרקים. מאמר מצוין שאכן תורם מאוד להבנת היצירה המרתקת של יהושע, שיש הרואים בה את הטובה ביותר בין הרומנים שלו. פחות אהבתי את ניתוח "השיבה מהודו", ולא מבחינת הניתוח אלא מבחינת היצירה הנדונה. ספק אם הרומן הבלתי משכנע והשנוי במחלוקת ראוי לפרשנות כה עמוקה. שוב ושוב, (כמו בספרה של דנה אמיר "הממד הלירי" שבו נתקלתי בסוגיה דומה), עולה השאלה, האם פרשנות פסיכולוגית החושפת רובדי עומק, עשויה "להציל" יצירות שבסיסן הפואטי אינו איתן; האם גילויים של יסודות פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים מחפה על חולשה ספרותית?
בחלק האחרון המוקדש לעיון בסמליות מצטטת נצר את עגנון האומר על פרוייד ויונג שהם "מאותם שביקשו לקעקע את חיינו". עגנון וגם יוצרים אחרים התנגדו לפרשנות סמלנית המבהירה כביכול את המסתורין האמנותי, אולם יחסו של עגנון אל הסמל אינו חד משמעי, כמומחש בפרק.
הסמל הוא שפת הנפש, אומרת המחברת, ומביאה דימוי יפה של כדור צף שחלקו על פני המיים וחלקו חבוי תחתם. המיים הדינאמיים מטלטלים את הכדור, וכל פעם מתגלה חלק אחר שלו. לעולם אין רואים את כולו בעת ובעונה אחת. וכך הסמל שתובע פענוח, כחלק מהצורך של האדם להרוות את סקרנותו ביסודות חייו, אולם גם ללא ההבנה מפעיל עלינו הסמל השפעה סוגסטיבית עזה, בכל צורות הופעתו, בחיים ובספרות, בחלומות ובמיסטיקה. עם זאת, בולט ההבדל בין היכולת להסתפק בעמימות המהפנטת של שירה סימבוליסטית מוסיקלית המציפה את האדם בתכנים לא מודעים, לבין הצורך הטיפולי להבין את הסמל לצורכי הצמיחה האישית ותיקון עיוותי הנפש. הדיון בסמל בפרק זה עשיר בדוגמאות וציטוטים ממקורות אמנותיים, מיתולוגיים ומיסטיים.
בפרק על השירה רואה נצר את הדימויים כשפה מיתית, ומתנגדת לפירוק השירה למצבים נפשיים. היא מספרת על חוויותיה כמשוררת ועל חלומותיה ומטעימה כי גם הנפשי האישי שייך לנפש הגדולה "שכולנו חלק ממנה". ולכן אין מקום להפרדת הנפש מהשירה , אומרת נצר בפרק אחר.
במסה הארספואטית רבת ההשראה "האש אשר בתוך האבן" שוזרת המשוררת את בריאת השיר באופן חווייתי והגותי כאחת. ב "מסע בליסבון" מנסה רות נצר להגיע לחקר חידת המשורר הפורטוגלי הגדול פסואה, במסה לירית מופתית. מהות הזיכרון וקשרו לשירה ולמיתוס הם נושא המסה "נפש הזיכרון היא שירת הנפש". סוגיית השירה הנשית והמוזה כמהות נשית בחשיבה היונגיאנית מועלות בדיון על שירת חיה אסתר. ואציין גם ניתוח של טקסט תלמודי על יופיו של ר' יוחנן (מסכת בבא מציעא דף פ"ד ע"א). מאמר על חלום יעקב בבית אל. תיאור המהלך אל ה"אני" בהגותו של רולן בארת, תיאור תערוכות, ניתוח תמונה של הצייר אשר...עושר קצת מתסכל למי שכותבת רצנזיה זאת, ומנסה להציג מעט מהשפע הגדול.
יערה בן דוד על הספר
עיונים יונגיאניים ביצירות ספרות
על "השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה" לרות נצר, 'כרמל' 2009, 476 עמודים
יערה בן-דוד
מאזניים. 2010
ספרה של רות נצר "השלם ושברו" הוא כינוס מאמרים ממבט יונגיאני על יצירות מן הספרות העברית והכללית, שראו אור במרוצת השנים בכתבי עת שונים. בנוסף כולל הספר גם מסות מרתקות על הסמל, הדימוי, השירה והאמנות. הוא נקרא "השלם ושברו", מכיוון שבשחר האנושות ובראשית חייו של כל פרט היה השלם הגדול של המיתוס ושל האחדות לסוגיה, כגון: אדם-טבע, מודע-לא מודע, גוף-נפש וכו'. מאז שנשבר השלם היפה והעולם הנפשי התפצל לחלקים מנוגדים, שואפים כל החלקים לחזור לשלם. זאת נקודת המוצא להתייחסותה של נצר לכל יצירת ספרות, שהיא השלם ושברו: "השלם ושברו הם השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו".
שלושה שערים לספר. הראשון עוסק ביצירות נבחרות מן הספרות הכללית: "מאה שנים של בדידות" של מארקס, "הדוב" של פוקנר, "האבן הצומחת" של קאמי ועוד. השער השני כולל עיונים ביצירות מן הספרות העברית, כשהחלק הארי מוקדש ליצירות מאת עגנון וא.ב. יהושע. וישנו גם דיון ב"שורשי אויר" של רות אלמוג ובווריאציות של גבריאל מוקד.
בפרקים העוסקים בדימוי ובשירה מראה נצר איך רגע כתיבה השיר הוא רגע העצמי ואיך השירה על כל מרכיביה משרתת את העצמי האישי והקולקטיבי. קריאה קשובה בניתוחי היצירות בשער השלישי "מסגירה" את רות נצר כמשוררת. היא מתחקה ברגישות עמוקה אחר הסמל, הדימוי ומהותו של התת מודע בשירה ובפסיכותרפיה, והדבר ניכר למשל בעיוניה בשירי פרננדו פסואה ובשירי חיה אסתר.
נראה שמה שהנחה את הכותבת בבחירת היצירות הנדונות הוא העובדה שהן מבטאות את היסוד המסתורי והבלתי מפוענח בחיים, את מה שחורג מסיבתיות לוגית ומשתקף בסמליות, בחלום ובתהליכים העוברים על הנפש. תוך הסתמכות על משנת יונג מתוארים כאן תהליכי המודע והבלתי מודע ביצירות הספרותיות. בניגוד לפרויד הוסיף יונג ללא מודע האישי את הלא מודע הקולקטיבי והארכיטיפים שמרכיבים אותו. נצר, המעדיפה את יונג, מראה איך משפיעים הארכיטיפים באופנים שונים על גורל הגיבורים. בפרקי העיון, למשל ב"השיבה מהודו", ב"עידו ועינם" וב"על אבן אחת" היא מנתחת את מהותו של הלא מודע תוך בחינת האפשרות לכרוך אותו במונחים פסיכולוגיים ובסמלים המתייחסים למסתוריותו. ב"על אבן אחת" לעגנון היא מבחינה בין הלא מודע הפסיכולוגי היצרי לבין הלא מודע הרוחני המיסטי שבשורש העצמי. גם בדבריה המחכימים על בורחס מסתבר ששני סוגי הלא מודע הללו עשויים להוליד מתוכם כאוס, טירוף, ניכור והתפרצות הרוע החבוי. אך בסופו של דבר מחברת המיסטיקה את העל אנושי עם האנושי ונוטה אל הזולת, שבו היא טבועה.
דבריה של נצר משדרים יושרה אינטלקטואלית וצניעות. כך במבוא, כשהיא מסייגת את הכלים הפסיכולוגיים ומתייחסת למגבלותיהם בבואה לנתח טקסט ספרותי: "אני מרגישה שהמונחים הפסיכולוגיים אינם אלא מילים מתנדנדות כגלדי קרח על פי תהום" - מכיוון שהלשון ככלי קומוניקטיבי עשויה גם לחצוץ בינה לבין הדברים, בעיקר כשמדובר על הנפש. היא מודעת, למשל, לקושי בפירוש הסיפור "על אבן אחת" לעגנון, הנובע מעיסוקו בהוויה רוחנית מיסטית, ויש לה תהיות רבות לגבי האפשרות להלביש את ההוויה הזאת בשפה פסיכולוגית, כי אולי מדובר בשתי רשויות נפרדות. ובכל זאת אין היא מוותרת על הניסיון למצוא את הקשר בין ההוויות הללו.
הנושאים המרכזיים המטופלים במאמרים עוסקים ביחס בין קצוות: יצר הבנייה ויצר ההרס, המוחשי והסמלי, שפיות ושיגעון, מודעות והעדר מודעות, סמלי האב והאם, הגברי והנשי ועוד. ליצירות ספרות רבות אופיינית ההתמודדות של הגיבור עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו. הכוח הארכיטיפי לובש פנים שונות: דמות האישה או האם הגדולה ב"מולכו" וב"מר מאני" לא.ב. יהושע וב"עידו ועינם" לעגנון, רוע, חיה, דמות גבר, פֶּצַע ב"רופא כפרי" לקפקא ועוד.
בפרק העוסק ב"סיפורה של דודה", סיפור ריאליסטי פנטסטי של פטריק וייט, מיישמת רות נצר את התיאוריה על השלם ושברו, שהוא מוטיב שכיח ביצירותיו. יש בהן זיקה עמוקה למיתי, עושר רוחני ומעמקים. עולה מהן התרסה סמויה כלפי הפיצול והרוע בעולם כנגד חתירה להרמוניה פנימית הנתמכת במיסטיקה. נצר הפגישה אותנו כאן עם סופר בעל איכויות, אם כי לא די פופולרי, אולי בשל היותו לא קל לקריאה. יפה עשתה כשפתחה את הפרק "סיפורה של דורה" בציטוט קטעים מתוך "יהי חלקי עמכם" ו"הבריכה" של ביאליק להמחשת דמות הגיבורה. תיאודורה הפשוטה והתמה חיה תחילה בטרום תודעה. אבל לאחר התנפצות השלמות במות אביה ובמכירת אחוזת ילדותה, היא התחילה לראות ולפרש את העולם דרך הסמלים. במהלך הסיפור מתואר מסעה הנפשי על פני חייה תוך שהיא עוברת תהליך רצוף משברים, המאפשר לה מפגש עם יצרים ורגשות הטבועים בה מלידה, מה שיביא לבסוף לגאולת נפשה.
גם בדיון בסיפורו של עגנון "עידו ועינם" כותבת רות נצר מן ההיבט הארכיטיפי, שמקורו במשנת יונג, בו משוקע תת המודע הקולקטיבי. למרות הסתייגותו הרבה של עגנון מפרויד ויונג, שניסו לתהות על פשר הסמלים ביצירתו, טמונים בסיפור הזה רמזים מתחום הנסתר, במיוחד בדמותה של גמולה. בגמולה רואה רות נצר את הנשמה או את האנימה, לפי המונח היונגיאני, שהיא ההאנשה הנשית של הלא מודע, והיא אינה מצמצמת אותה להיבט היהודי או הישראלי, או לתקופה שבה מתרחש הסיפור. האנימה היא ארכיטיפ, שמקורו בלא מודע הקולקטיבי הקדום. הראייה לכך היא זמרתה של גמולה, שממנה עולה הד של שירת קדומים. זו גמולה שקיבלה מאביה גנזי חכמה מדורות עברו. נצר מראה איך הגיבור העגנוני כבול בכוחם של דימויים ארכאיים ואינו מסוגל להיאבק בכוח הארכיטיפי, מכיוון שהאגו שלו חלש ובלתי מודע.
כך גם הירשל ב"סיפור פשוט", שעולמו הנפשי משתקף בשירת הקבצנים הסומים ובדמותה של בלומה אהובתו. גיבורי עגנון סובבים סביב האהובה וביתה, אבל לא מצליחים להגיע אליה. את הקבצן העיוור מתארת נצר כדמות ארכיטיפית, השואבת ממוטיבים תרבותיים שונים. בניתוח מעמיק ומאיר עיניים היא מתחקה אחר מוטיבים מקבילים למוטיב הקבצנים הסומים ביצירות אחרות של עגנון ובספרות בכלל, למשל בשיר "הקבצן הקיטע" של זלדה.
מוטיב השיגעון הוא אחד הנושאים הבולטים במאמרים, למשל השיגעון שאחז בהירשל. זוהי דוגמה אחת מיני רבות בסיפורי עגנון לאי היכולת להבין את מעמקי הנשמה. ב"עידו ועינם" מת בסופו של דבר חוקר השירה של גמולה המסתורית יחד אתה, מבלי שיצליח לרדת לפשרה. את התחושה שהגיבור העגנוני איבד את הוודאות והביטחון שבבסיס קיומו ניתן לראות בסיומי היצירות, למשל ב"סיפור פשוט", "שירה", "על אבן אחת" ו"הסיף".
ב"מולכו" של א.ב. יהושע בוחנת רות נצר היבטים פסיכולוגיים, מיתולוגיים ואקזיסטנציאליים בתהליך שעובר מולכו, שבו דומיננטי ארכיטיפ האם הגדולה לפי יונג. היא מגיעה למסקנה שמולכו, הגבר החלש, אינו מתמודד רק עם מות אשתו, שבה היה תלוי, אלא בעיקר עם המוות והמחלה המקננים בו. היסוד הנשי החולה שבה הוא הנשי החולה בתוך נפשו של מולכו, הנשלט תמיד על ידי הנשי-אימהי. אצלו הופך היסוד הזה לשלילי, והדבר גורם לכך שבנשים המקיפות אותו הוא רואה את הנשי השלילי. ארכיטיפ האם הגדולה לפי יונג מכיל יסוד חיובי-אימהי, אבל גם יסוד שלילי-הרסני המצוי באשתו של מולכו, באמה ובאמו.
בספר "שורשי אויר" של רות אלמוג מייחדת נצר את הדיבור על ארכיטיפ האב – תכונותיו, תפקידיו, סמליו ומה שהוא מייצג. היעדרו של האב הפרסונלי בחיי מירה יוצר בה פצע ומסביר את התהליכים הנפשיים העוברים עליה.
ראוי לציין, שכתיבתה העיונית של רות נצר בהירה ומעמיקה כאחד ונקייה מסבך של ניסוחים יובשניים או מעורפלים ומפולפלים, האורב לפתחו של ספר עיוני, הנשען על תיאוריות פסיכואנליטיות. ועוד זאת ייאמר: אין היא כופה הר כגיגית את התיאוריה על הטקסט. כתוצאה מכך, הניתוח הספרותי הרגיש משכנע וזורם עם היצירה, דוגמת "הדוב" לפוקנר ו"השיבה מהודו" לא.ב. יהושע, שבהן עובר הגיבור תהליך חניכה.
תגובות לספר
תגובות לספר השלם ושברו
רות יקרה
אני מרימה לכבוד אסופתך הכבירה ולכבודך גביע מלא על גדותיו במים חיים.
את מסאית בעלת עצמה רבה.
יעל מדיני
*
רות יקרה
קראתי בעיון רב את המבוא, והבוקר את הפרק על הלשון והסמל ביהדות. שוב היתה לי הרגשה שכתבת ספר שבו מתלכדים עולמות של ידע שעסקת בהם בספרי העיון הקודמים, עם תובנות של העיונים שלך בספרות לסוגיה, לאורך השנים.
אני מלאת הערכה ואף התפעלות מן הכושר שלך לנסח בבהירות דברים מוקשים - גם מחמת נגיעתם במה שבין הגלוי לנסתר, ותמיד לקשור אותם במובאות מתוך הספרות והאמנות לסוגיה, ולהביאם גם בהקשרם לתיאוריות בנות זמננו - בכמה וכמה תחומים. כך את מצליחה לקשר יפה, באופן מושך לב, בין הנושא שמשך אותך להפליג אל עומקו ומסתריו, לבין עולם הידע והדעת של קורא בר דעת בן זמננו.
כשאני קוראת בספריך, אני מוצאת את עצמי מנהלת איתך גם דו שיח. דבריך מעלים בי מחשבות, המתנסחות במשפט שהייתי רוצה לשלב, משמע - הם מעוררים בי תמיד היענות. והם נוגעים בנפשי.
כך גם האדם ב"עולם" - במציאות הנגלית. בהסתלקותו (כמו גם לפני בואו לעולם), ה"עולם" ממשיך להתקיים, אך לא עוד בנפשו ובמונחי חוויתה והתנסותה, לא עוד נגלה לנפשו ומוכל בה. בכל אופן לא בדרך שאנו, עמיתיו למסע החיים, מסוגלים להשיג בכלינו. וכך, לא רק העולם "מכיל את האדם באופן שהוא משתקף בנפשו", אלא דומה כי הנפש "מכילה" את העולם, באופן שהוא משתקף בה, ברוחה: העולם מוכל בנפש באופן השתקפותו בה. וזו, כך נראה לי, האמת הפסיכולוגית והאונטולוגית, אך אולי לאו דווקא הקיומית, המטריאלית הפנומנולוגית (דהיינו, ההיסטורית), או אפילו האמונית התיאולוגית - שהרי ליחיד אין שליטה ממשית על האופן שבו "העולם" מוכל בו.
בכל אופן, יישר כוח, תענוג לקרוא אותך ולהרחיב אופקים, ותיארה זאת יפה רות אלמוג בפסוק שעל גב הכריכה.
בהוקרה וברעות,
דינה קטן בן ציון
7.7.21
שלום רות.
כותבת כדי להודות לך על ספרך השלם ושברו. עיינתי בו לצורך סדרת ההרצאות בזום בסיפור פשוט, נהנתי והפקתי תועלת הן מן העיון בתורת יונג והנגשתו לאנשים כמוני שאינם באים מתחום לימודי הפסיכולוגיה, והן מן האופן שבו את מתבוננת במשולש קורא-מחבר-יצירה וגיבוריה.
ציינתי את דבריך ואת ספרך לפני המאזינים בבחינת 'האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם'. אם אני מבינה נכון משפט זה, הגאולה היא באפשרות להרחיב את הדעת, את המנעד של התבוננות ועיון בדברים, ואז בא שלום לעולם.
רבים כתבו על סיפור פשוט, אבל הניתוח היונגיאני שהצגת העניקו כלים לראות עוד, ובעיקר להעמיק את הדיאלוג האישי בין הקורא ליצירה, דבר שנמצא במרכז עבודתי. מכיון שדברייך ימשיכו ללות אותנו, ראיתי צורך להודות לך אישית.
בנוסף, אני מרגישה שיש לי חוב עדיין כלפיך, התייחסות לדברייך אודות הסיפור בחנותו של מר לובלין. בע"ה, זה יקרה בקרוב.
יום טוב, מיכל שיר-אל. עוגן. הקתדרה ללימוד עגנון
ספירלה
ספירלה
רות נצר
ספר מסעות אישי / יומן מסע
במחוזות גאוגרפיים, מיתולוגיים, ספרותיים ופואטיים
1994-1999
ראשי פרקים
• מבוא
• מסע למרכז האדמה - מקסיקו גואטמלה
• הצמא המציק לדגים במיים - הודו ונפאל
• טראנס או תרפיה מיתולוגית - מקדש בלאדג'י בהודו
• הכתובת על הקיר - השירה על הקירות בדרום אמריקה
• אני מנשק את מה שאני זוכר ומה שאני שוכח - בוליביה, אקוודור, פרו
• החיים הם במקום אחר - פראג
• העץ ושרשו – אינדונזיה
• על החיים ועל המוות ועל האבות – אינדונזיה
• מדוזה ודובדבנים – טורקיה
• על יד חלומות העולם - פורטוגל
• כפר הדייגים נאזארה - פורטוגל
• כד של חרס – איי יוון
• אפילוג
מבוא
"אם אומר לך שהעיר אשר אליה פונה המסע שלי
אין לה המשכיות בחלל ובזמן, אל תחשוב שתוכל לחדול
מלחפשה, אולי בשעה שאנו מדברים היא צצה פזורה
בתוך גבולות ממלכתך". ( קלווינו. הערים הסמויות מן העין. ע' 49 )
"תולדות האדם הן הרגע שבין פסיעותיו של הנודד" (קפקא)
הספירלה של מעגלי חיי הוליכה אותי אל עמים ומסעות, אל המסע עליו אספר; כל שנה גיחת מסע למרחקים - מסע שיותר ויותר כתבתי בו, לעצמי - כתיבה, כמעט יומיומית, במחברת יומן המסעות, שאגרה את פרורי החוויות, שהלכו ונצטברו ליומן מסע אישי אינטנסיבי, יותר ויותר מודע לעצמו, של רשמים, רגשות, הרהורים, כשבצד השני של המחברת נרשמים חלומות הלילה.
בו בזמן אני מצלמת ללא הרף.
מאוחר יותר נולדו שירי המסע - כך היה לאחר המסעות הראשונים. אולם במהלך השנים החלו השירים כותבים עצמם כבר במהלך המסע עצמו.
בסופו של דבר כל מה שנכתב במסעות ובעקבותיהן הפך למסע אחד, ואז, כל מה שאני דרכו בעולם, התגבש לספר הזה.
*
המסע ומסע הכתיבה הולידו הבנות, אבל יותר ויותר גם חידדו קשב חושי, ויותר ויותר זה מה שנהיה חשוב לי - לראות, לחוש, להקשיב, להיות.
שוטטתי כדי לחיות וכדי לכתוב, וכדי לתעד ולהתוודע אל מה שמעבר לי.
כמו זנון [1] - האלכימאי הנודד של יורסנר - רגלי שוטטו בעולם "כחרקים בספר תהלים".
ואז ההתרחשות, ההפתחות, לאיזשהו חופש פנימי.
שיר זן אומר: "הדרך הגדולה היא ללא שערים,/ ואלף רחובות נכנסים בה. // והנכנס בזה השער ללא שער/ יהלוך חפשי בין שמיים לארץ".[2]
*
כמו קאמי גם אני מבקשת את הארץ המובטחת, את העולם שמעניק מפגש בלתי אמצעי, שפודה את האדם מבדידותו; עולם של "דוכני הפירות, אבטיחים אדומים בעלי גרעינים שחורים, ענבים שקופים למחצה ודביקים - כל כך הרבה סיוע למי ששוב אינו יודע להישאר לבדו...כלומר - כל אחד ואחד...השבילים הנותנים ריחם בינות עצי האלה וקני הסוף, כל כך הרבה אותות של אהבה למי שנאלץ לחיות לבדו ...
כלומר - כל אחד ואחד"[3].
לקאמי, כמו ליוצרים מערביים רבים ה'אושר המבורך' ימצא בארצות בראשית, בפראי, בקמאי, בפגני. שם הוא מחפש, ובורא, את תקוות ה'אבן הצומחת' [4].
תקוות אבן הנשמה שמצמיחה את הנפש מתוך עצמה.
*
בפעם הראשונה חוויתי את העולם בבחינת נפש בפרק ילוסטון, בארה"ב, כשהגייזרים פעמו מהאדמה הבראשיתית כמו מלב האדמה, כשהמיים שעלו מ'תת ההכרה' של האדמה, נעו על פני האדמה, רוחשים צבעים וצורות קליידסקופיות, עמוסי מינרלים צבעוניים, כאילו מי הנפש התת-קרקעית מציירים את עצמם בתנועתם.
אחר כך, במסע לקניה, במרחבי נופיה של אפריקה, הכתה בי ההכרה שאלמלא המבט לא היה עולם. שהמבט הוא תודעה בוראת עולם. שהעולם זקוק למבט אדם; המבט הבורא. ושעכשיו זה המבט ההכרחי שלי.
כמה נדהמתי לגלות, מאוחר יותר, בזכרונות המסע של יונג בקניה את אותה חוויה עצמה, שהתרחשה באותו מקום:"הנה הייתי שם ראשון בני אנוש, שנוכח שזהו העולם, אך לא ידע שבאותו רגע הוא עצמו ברא אותו לראשונה במבטו".[5. ע' 240]
אנחנו חוזרים על עצמנו. חוזרים על חויות אלה שהיו כאן לפנינו. העולם מוליד דימויים והדימויים מולידים עולם; נולדים דימויי המיתוס.
הדימויים המשותפים של האדם באשר הוא, והדימויים היחודיים לתרבות זו או אחרת נשזרים אלה באלה.
במקום בו המיתוס נולד, לפעמים אפשר עדיין לזהות את עקבותיו בנוף או בנוף האנושי.
לכן בהררי אררט מחפשים את שרידי תיבת נח, לכן האינדיאנים מזהים בשרטוטי קוי ההרים את פני האינקה הישן, ובאגם טיטיקאקא את דמעות האל. והאבוריג'ינס האוסטרליים מזהים בשבילי הדרך את נתיבי החלום בו הלכו ורקדו אבותיהם וכך בראו את העולם. גם היום הם ממשיכים ללכת בנתיבי החלום ולברוא את העולם, כי זמן החלום - זמן המיתוס - חי כאן ועכשיו.
ואני, בטלטלה על גבי סירה שהיתה כקליפת אגוז על גלי ענק בים האיאולי, דימיתי את גושי צוקי הים הפזורים סביב, כאותם גושי סלע, שפוסידון, אל הים, זרק בחמתו אחרי אודיסאוס. כי במקום שהאלים נולדו הם אינם בבחינת ספור מיתולוגי, הם חיים.
הם חיים בטקס ובפלחן, בפגאני, במאגי, במיסטי ובאקסטטי.
לכן צריך לנסוע. לפגוש את האלים השוכנים בנפש שהיא עולם.
המיתוס מספר על האלים בנפש, על חלקי נפשנו שהוענקו לאלים.
בכל מקום בו היינו ליקטנו מיתוסים שטרם הכרנו, כדי להשיב לעצמנו את חלקי הנפש האבודים, חלקי הנפש שהפכו לספור עתיק המסרב להכחד.
הלכנו בנתיבי החלום, שהם נתיבי המיתוס, שהוא הווה מתמיד.
כמו המיתוסים, אני מבקשת שהמסעות האלה ימשיכו להתקיים בי כהווה מתמיד, אף כי אולי, בסופו של דבר, לא היו המסעות האלה אלא חמר גלם, או אמתלא, כדי שיווצרו בתוכי החיבורים שהמתינו להתרחש.
כדי שאוכל להשלים את המיתוגרפיה הפרטית שלי.
משום שארצות בראשית הן כפיל נפשנו - הן מושכות אותנו בחבלי קסם, כמו גלומה בהן הבטחה שיעניקו לנו חיוניות ומעמקים.
אנחנו נמשכים וגם נרתעים. זו המשיכה-רתיעה אל הלא נודע בנפש-עולם, שהוא הזר-האחר; שהוא הצבעוני, האקסוטי, הקרוב לשרשיו, התם, האינטואיטיבי, החכם.
אבל הוא גם המאיים, האפל, היצרי, הפרימיטיבי, המלוכלך, המסוכן.
*
אנחנו נמשכים ונרתעים. אל מה וממה? ומהו העולם כפי שהוא? ומה משמעותם של גילויי העולם? - האם הם הם עצמם או שאינם אלא סמלים, ואם כך, מהם הדקדוק, האלגברה והלשון שנשכחו, שאם נפענח אותם נדע את העולם?
לפעמים אנו משלים עצמנו שנפענח את הקוד.
את הסוד.
קלווינו מנפץ את האשליה: "ביום בו אדע את כל הסמלים...האם אצליח להיות סוף-סוף אדון של ממש על ממלכתי?...מלכי, אל נא תאמין באפשרות הזאת; שכן באותו יום תהיה אתה עצמך סמל בין סמלים"[6. ע' 26]
*
ובכן, עלי להרפות מן הסמלים. ורק זאת -
לתעד את הפרטים הקטנים והגדולים. את פרטי החוויה, את המבט, את הזכרון בטרם יהיה לשכחה.
לראות את העולם במבט זן; העץ הוא עץ.
חלקים של יומני המסע הם תאור עובדתי; דג חד כווני.
חלקים אחרים הם דג מפרכס; הוא מנסה לדבר. לפעמים הוא סנטימנטלי מדי.
לפעמים אני מתבוננת בדג והוא מתבונן בי.
אני כותבת כדי למצוא את הטון הנכון.
כדי לחיות את הרגש הנכון.
אני כותבת את עצמי.
אני כותבת כדי לשוב מן החשיבה המתבוננת ומגדירה אל החוויה, אל ההוויה של העולם. המשורר ו.מתיוז מנסח זאת כך:"אהובתי אומרת שאני חושב/ יותר מדי, לעזאזל, ואפשר שהצדק איתה./ צערה של המחשבה נובע מכך שהיא באה במקום/ העולם שהממנו לכלל מחשבה" [7].
כדי לשוב אל העולם וליצור קשרים חדשים בין לשון ותשוקה, כלשונו של מתיוז, אני כותבת שירה.
השירה מאפשרת לי להיות את העולם ובו בזמן להיות בו כדימוי; בלתי מתפענח כאשר יהיה.
והמסע שלי בעולם הוא אמתלא כדי לאסוף דימויים.
עברו שנים עד שהבנתי שהיעד הוא נקודה אחת, בפנימה.
אייל מגד מגלה במסעו "את שמו/ המפורש של המקום/ שהוא/ בדיוק פה". [8].
כשאני כותבת, אני בדיוק פה.
*
כשאני נוסעת בעולם מתוך השירה, שהיא ורידי העולם, ופתאום נבהלת מפני החמצת העולם, אז אני כותבת:
"אני קוראת שיר/ מתוכו מזדהר כמה/ שהעולם/ ולא מבחינה איך/ ברגע זה, מסביבי העולם/ הרחק ובהתמדה טווה/ את צבע האוקר הרווי שלו./ לרגלי החול מכפיף עצמו/ ומוליד גומות: חמש גומות/ היו בחזיוני ובמרכז גומת העין./ נמלים פלסו את מסלולן הבלתי/ נראה בין גרגרים אינסופיים./ קונכית הים הדהדה: רצי הגלים,/ תשוקת הים. שמורותי נרדמו/ ברחשם. רק הנמלים שמרו/ את גומות החול, מתנת החול/ אל הכפר של לבי./ כך או כך, האור נספג בחול/ מעניק חסדיו בטרם יעלם/ ומחר נסע מכאן".
ובכן, נסענו. הנסיעה הראשונה עם נחום, לסיציליה, הצמיחה שיר:
"ככה זה. סמטאות הכפר באי הקטן/ מגודרות קרשים נושנים, קיסוסים, כדי/ בוגנוויליות ותמונות הצלוב. אשה קטנה/ לבושה שחורים מנידה בראשה: 'גרציה'// ואנו ספוגים ריחות גפרית ממקווי המים/ החמים סמוך לים, נוצרים את קולות/ הגשם הכבד שנבלע בין גפנים/ כלא היה// סלע קיקלופי מצהיב בים/ ומאפיל. בראשו נדלק מגדלור/ בעבור אודיסאוס ופוסידון/ לקראתם ציפינו/ הלא הם שקראו לנו להפליג אל האי/ המינורי הזה, המתקמט סביב עשן געשי/ פועם כמטרונום סמוי."
המסעות הבאים הצמיחו שירים רבים שהלכו ונמזגו בכתיבה. היו אלה שירי מסע שמיממשו בי את מלות השיר שכתבתי עשר שנים קודם לכן:
"משהו גדול אוחז ממני למגע / המלים המופלאות שמגרות לצמוח / מחוזות הדמות אשר אותה לשכון / בקרבי קרועה למסעותיה אני למסעותי".
*
והנה, בכל פעם שנסעתי לארץ אחרת, גם אם היתה זו 'רק' נסיעה לארופה, היו לילותי מלאי חלומות ערים, הרבה יותר מהרגיל. כדרכי, רשמתי הכל.
בנסיעה לספרד, שקדמה למסעותי לארצות של תרבויות קדומות, התקיפו אותי - כך ממש - חלומות גדולים, מפעימים. מה זה רצה ממני?
הבנתי ולא הבנתי.
חלומות גדולים באו גם במסעותי האחרים.
במסע לאידונזיה, המסע האחרון המתועד כאן, הגיחו חלומות, שזרקו אור ופשר על החלומות ההם, שמלפני עשר שנים, וכמו נסגר מעגל.
אני מספרת כאן על חלומותי במסעותי, משום שהם חלק בלתי נפרד ממסעי הפנימי.
חלק בלתי נפרד מחיי. מאמונתי.
הארצות האחרות הם תמיד גם בבחינת ארצות תת ההכרה האינסופית, נחלת האנושות כולה, שמתוכה מגיחים החלומות. אולי לכן החלומות במסע ערים כל כך. בכל מסע אל ארץ אחרת, ובמיוחד במסע אל מחוזות הטבע ההיולי של תרבויות קדומות. כך המסע הופך להיות מסע התחדשות, מסע חניכה אל טבע עצמי, שבתוך הטבע הגדול ממני. אני משערת שזה קורה גם לאחרים.
*
כמה אבסורדי, שאנחנו נוסעים אל ארצות קדם כדי לחיות את הראשוני שהם עצמם הולכים ומאבדים.
כך גם באשר לחלומות; חלומותי התעוררו שם ביתר שאת. ומה באשר לחלומותיהם?
יונג מספר שבמסעו לאפריקה פגש שם מרפא שבטי שאמר לו, בדמעות בעיניו, שבימים עברו היה חולם, והיה יודע האם יש מלחמה או מחלה או האם הגשם קרב ולאן יש להוליך את העדרים. סבו אף הוא עדיין חלם חלומות. אך מאז באו הלבנים לאפריקה לא התגלו עוד חלומות לאף אחד. "שוב אין צורך בחלומות כיון שהאנגלים יודעים הכל!" [5. ע' 248].
*
מסעי הוא ספור הליכתי בתוך תרבויות, ופני התרבויות הן כפני האלים שעיצבו את השקפת עולמן ואורח חייהן.
בהתחלה האלים היו לי השלכות של הנפש, סמלים, דימויים שהוחצנו. בהמשך, אבני יסוד אלה של הנפש נהיו לי ישות חיה. הישות החיה, שהסתבר לי, שלקראתה יצאתי.
אן סקסטון כותבת על מסע החפוש אחר האלים בעולם, שבסופו: "חזרה אל ביתה הקטן/ וכל אלי העולם היו סגורים שם בחדר הרחצה.// סוף סוף!/ קראה בקול/ ונעלה את הדלתות".[9]
כפי הנראה, מאז ומעולם היו אלי הנפש בביתה שלה. בביתי שלי.
אבל את זה מכירים רק אחרי ובעקבות מסע ממשי בעולם.
*
אחרי כל מסעותי האלה חלמתי איך בים כמו רחש גדול עובר בתוכו, כמו גלים, חומים כמו רעפי חרס, עולים מתוך הים ונעמדים, כאילו שכבו בתוכו עד כה ועכשיו נעמדו, ואז מתרוממים מתוך הים , בזה אחר זה, פסלים ענקיים, חומים, גלמיים, קדומים, כבדים, כמו פסלי אלים קדומים, תערובת של פסלים אפריקאיים ופסלי הפסחא, עומדים בשורה בתוך הים, זה לצד זה, מביטים אל מרחקי הים.
ואז רואים דמויות של ילידים מהלכים בים, אוחזים יחד גוש סלע אדמתי חום, גוש גדול כל כך, של אדמה ושרשים בתוכה, כאילו משחזרים איך מגוש אדמה שכזה פיסלו את האלים.
בחלומי הזה קמו האלים לתחיה ,ונהיו, מתוך ים הנפש.
*
כשמכירים שהעולם הוא השתקפות שמחזירה לנו את עצמנו, אז הקו הספירלי שב אל תחילתו. אתה שב הביתה. אל עצמך.
ואז גם הכתיבה משתנה, הלשון משתנה. יותר ויותר נפתחת, מתרחבת; אישית ואינטימית עם עצמי והקורא.
יותר ויותר אני כותבת את הדברים מתוכם, ולא אודותיהם. חמרי חיי ,הרהורים וזכרונות אישיים נמזגים בהווה המסע.
הכתיבה הולכת ומשתנה, אני משתנה. משנה לשנה זה משתנה.
זנון האלכימאי הנודד אומר: "עיניך הרואות...שצליין אמיתי אני, הדרך ארוכה...העולם גדול...הלואי שריבונו של עולם ירחיב את לבו של האדם לממדיהם של החיים...אחר מחכה לי ואני הולך אליו..מי?...אני עצמי"[1. ע' 15-16]
*
שוב ושוב יוצאת לדרך, מתוך געגוע, שהוא תנועת הנפש מעצמה.
נכון שמישהו כבר הלך כאן לפני.
אבל אף אחד לא הלך בדרך שנועדה רק לי. לכל אחד הדרך שלו. השער שלו.
הדרך יודעת אותי, היא מוליכה אותי לקראתה.
כאילו שמקצה הדרך מישהו משליך לקראתי את החבל שאני נאחזת בו ללכת לקראתו.
לכן כל אחד חייב ללכת מחדש.
עלי ללכת; להוציא לאור, בהליכתי, את כתב הסתרים שמוטמן שם בעבורי.
אנחנו הולכים. רגלינו פוסעות על קלידי העולם.
*
מקורות
1.יורסנר מ., היצירה בשחור. תרגום אביטל ענבר. ספרית פועלים, 1988.
2.שחר ד., חכמת זן [שחר הוא המתרגם ממקורות שונים]. ע' 100, הדר, 1987.
3. קאמי א., פנים וחוץ. רשפים. ע' 49, 1997.
4. קאמי א., האבן הצומחת, מתוך הנפילה, גלות ומלכות תרגום צבי ארד. ספרית פועלים, 1959.
5.יונג ק.ג., זכרונות חלומות מחשבות. תרגום מיכה אנקורי, רמות, 1993.
6. קלווינו א., הערים הסמויות מן העין. מאיטלקית - גאיו שילוני, ספרית פועלים, 1984.
7.מתיוז ו., פורסם במעריב, 21.11.97 תרגום משה דור.
8.מגד א., קרפה. ע' 65, זמורה ביתן, 1990.
9.סקסטון א., תרגום סבינה מסג. הליקון 22, 1979